הידע האסור: מה לימדו המלאכים את בני האדם

בקצרהלפי ספר חנוך א׳, המלאכים השומרים לימדו את בני האדם כשפים ולחשים, סגולות של שורשים, חכמת הכוכבים והאותות, עשיית כלי נשק, תכשיטים ואיפור. בפרק סט נוספת לרשימה גם הכתיבה בדיו ובנייר.

כל הורה מכיר את הרגע שבו ילד שואל שאלה שעוד מוקדם לענות עליה. אפשר לומר את האמת, אפשר להתחמק, ואפשר לדחות את התשובה בכמה שנים. מה שאי אפשר לעשות הוא לקחת את התשובה בחזרה אחרי שנאמרה.

ספר חנוך מספר על רגע כזה בקנה מידה של אנושות שלמה. לפי הספר, בני האדם קיבלו פעם תשובות לשאלות שלא היו מוכנים להן. מי שענה להם לא היה הורה אחראי. אלה היו מאתיים מלאכים שעזבו את משמרתם.

מהו הידע האסור

״הידע האסור״ הוא הכינוי המקובל לדברים שלימדו המלאכים השומרים את בני האדם, לפי ספר חנוך א׳. הספר מפרט אותם ברשימות. בפרק ז נאמר שהמלאכים לימדו את נשותיהם כשפים ולחשים, והראו להן כיצד לחתוך שורשים וצמחים. בפרק ח הרשימה מתרחבת: עזאזל מלמד לעשות חרבות, מגינים ושריונות, וגם תכשיטים, אבני חן וכחול לעיניים. מלאכים אחרים מלמדים את חכמת הכוכבים, את האותות ואת מחזורי הירח. שמותיהם של כמה מהם מעידים על תחום ההתמחות: ברקיאל וכוכביאל, למשל.

אם מסדרים את הרשימה לפי נושאים, מתקבלות ארבע קבוצות: מלחמה, יופי, רפואה וכישוף, וחיזוי העתיד. במילים של ימינו אפשר לומר שהמלאכים הביאו איתם את תעשיית הנשק, את תעשיית הטיפוח, את הרוקחות ואת האסטרולוגיה. זה אינו אוסף מקרי. אלה התחומים שבהם אדם מנסה להשיג שליטה: על אויביו, על הסובבים אותו, על גופו ועל גורלו.

גם הכתיבה ברשימה

בפרק סט מופיעה רשימה נוספת של מלאכים ומעשיהם, ובה שורה שמפתיעה כל קורא מודרני:

הוּא שֶׁלִּמֵּד אֶת בְּנֵי הָאָדָם לִכְתֹּב בִּדְיוֹ וּבִנְיָר, וּבְשֶׁל כָּךְ חָטְאוּ רַבִּים, מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. כִּי לֹא לְכָךְ נוֹצַר הָאָדָם, לְחַזֵּק אֶת אֱמוּנָתוֹ בְּעֵט וּבִדְיוֹ.

ספר חנוך א׳, פרק סט, פסוקים 9 ו-10

כתיבה, ידע אסור? ספר שלם, שגיבורו הוא סופר ושכולו שיר הלל לספרים, מזהיר מפני דיו ונייר. הסתירה הזאת מטרידה פחות אם חושבים על מה שכתיבה מאפשרת. אפשר לרשום בעזרתה חוכמה, ואפשר גם לנסח חוזים, שטרות חוב ועדויות שקר. המחבר חי בעולם שבו מסמך כתוב יכול היה לנשל אדם מאדמתו, והוא ידע היטב שהעט משרת גם את הצד החזק.

יש כאן הבחנה שאנחנו מכירים היטב. כמעט כל כלי שהמצאנו כדי לזכור, לתעד ולתקשר שימש גם כדי לשקר ביעילות רבה יותר.

רשימה שממשיכה להתארך

הנושא אינו מרפה ממחברי הספר. בחלקים המאוחרים יותר הוא חוזר, והרשימה גדלה. כשנח שואל את חנוך מדוע נגזרה כליה על הארץ, התשובה היא שבני האדם למדו את סודות המלאכים, את כוחם הנסתר של הכשפים, ואת מלאכתם של מי שיוצקים פסלים ממתכת. בפרק סט נוספים מלאך שהראה לבני האדם את כל מכות המוות ואת כלי המלחמה, ומלאך שגילה להם את המר ואת המתוק ואת כל מסתרי החוכמה.

נדמה שכל דור של כותבים הוסיף לרשימה את מה שהדאיג אותו במיוחד. זו אולי העדות הטובה ביותר לכוחו של הרעיון: כל אחד יכול למצוא בו מקום לחשש הפרטי שלו.

סוד קטן, נזק גדול

מה בעצם הבעיה בידע הזה? הספר נותן תשובה מפורשת, במשפט שנאמר למלאכים שחטאו:

אַתֶּם הֱיִיתֶם בַּשָּׁמַיִם, אַךְ לֹא כָּל הַנִּסְתָּרוֹת נִגְלוּ לָכֶם. סוֹד נִקְלֶה יְדַעְתֶּם, וּבִקְשִׁי לְבַבְכֶם גִּלִּיתֶם אוֹתוֹ לַנָּשִׁים, וּבַסּוֹד הַזֶּה הִרְבּוּ הַגְּבָרִים וְהַנָּשִׁים אֶת הָרַע עַל הָאָרֶץ.

ספר חנוך א׳, פרק טז, פסוק 3

שימו לב למילים ״סוד נקלה״. המלאכים לא מסרו לבני האדם את חוכמת השמיים. הם מסרו קצה קטן שלה, מנותק מכל השאר. מי שלומד לעשות חרב אינו לומד באותה הזדמנות מתי אסור לשלוף אותה. מי שלומד לקרוא בכוכבים אינו לומד מי קבע את מסילותיהם. הידע האסור הוא ידע חלקי: יש בו כוח, ואין בו הבנה.

ההבדל בין ידע שניתן לידע שנגנב

קל לטעות ולחשוב שספר חנוך מתנגד לידע. ההפך הוא הנכון. זהו אחד הספרים הסקרנים ביותר שנכתבו בעת העתיקה. חנוך עצמו לומד בו כמעט הכול: היכן נשמרות הרוחות, כיצד נעים השמש והירח, כמה ימים יש בשנה, לאן הולכות נפשות המתים. הוא רושם את כל מה שהוא רואה, ומצווה על בנו מתושלח לשמור את הספרים ולמסור אותם לדורות הבאים.

מה ההבדל, אם כן, בין חכמת הכוכבים שלימד המלאך ברקיאל לבין חכמת הכוכבים שלמד חנוך מפי המלאך אוריאל? התוכן דומה למדי. ההבדל הוא בדרך. חנוך מקבל את הידע ברשות, מפי מלאך שנשלח ללמד אותו, כחלק מתמונה שלמה שיש בה גם חוק ומשפט. השומרים מוסרים את הידע בלי רשות, כמתנה לנשותיהם, בלי שום תמונה שלמה. אותו מידע יכול להיות חוכמה במקרה אחד וסכנה במקרה אחר.

אותו סיפור, בשלוש גרסאות

הרעיון שידע מסוכן הגיע אל בני האדם ממקור עליון אינו ייחודי לספר חנוך. במיתולוגיה היוונית פרומתאוס גונב את האש מן האלים ונותן אותה לבני האדם, ונענש על כך בכבלים. בספר בראשית אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת, ומגורשים מן הגן.

ובכל זאת יש הבדל חשוב. באותו ספר בראשית, המלאכות עצמן אינן מגיעות מן השמיים כלל. בני האדם ממציאים אותן בכוחות עצמם: יובל הוא אבי המנגנים בכינור ובעוגב, ותובל קין הוא חרש הנחושת והברזל. התורה מציגה את הטכנולוגיה כהישג אנושי. ספר חנוך מציג אותה כסחורה גנובה.

שתי הגישות האלה חיות בתוכנו עד היום. כשהמצאה חדשה מצליחה, אנחנו גאים בתבונה האנושית. כשהיא יוצאת משליטה, אנחנו מדברים עליה כעל כוח זר שנחת עלינו מבחוץ.

מה עושים עם תשובה שאי אפשר להחזיר

ספר חנוך אינו מציע דרך להחזיר את הידע האסור למקומו. המלאכים נענשים, אבל מה שלימדו נשאר על הארץ. במקום זאת מציע הספר משהו אחר: ידע נוסף. מול הסוד הקטן שנגנב הוא מעמיד את התמונה הרחבה שנמסרה לחנוך, עם סדר, חוק ואחריות.

ייתכן שזו העצה המעשית היחידה שאפשר לחלץ מן הסיפור. אי אפשר לשכוח את מה שכבר למדנו. אפשר רק ללמוד גם את מה שחסר.