מי היה עזאזל, ומה לימד את בני האדם

בקצרהלפי ספר חנוך א׳, עזאזל היה אחד ממנהיגי המלאכים השומרים שירדו אל הארץ. הוא לימד את בני האדם לעשות כלי נשק, תכשיטים ואיפור, והספר מייחס לו את השחתת הארץ כולה.

גם האדם הראשון שהחזיק בידו חרב היה צריך שמישהו יראה לו כיצד מתיכים מתכת, כיצד משחיזים להב, ובעיקר מה עושים בו אחר כך. אנחנו רגילים לספר את הסיפור הזה כסיפור של קדמה: אבן, נחושת, ברזל. ספר חנוך מספר אותו אחרת. לפי הספר, למלאכה הזאת היה מורה, ולמורה היה שם.

בעברית של ימינו ״לך לעזאזל״ היא קללה שגורה, ורוב מי שמשתמש בה אינו יודע שהוא מזכיר דמות שיש לה ביוגרפיה שלמה.

מי היה עזאזל לפי ספר חנוך

לפי ספר חנוך א׳, עזאזל היה אחד ממנהיגי המלאכים השומרים, אותם מאתיים מלאכים שירדו מן השמיים אל הר חרמון. חבריו חטאו בעיקר בכך שלקחו נשים מבנות האדם. חטאו של עזאזל היה אחר: הוא לימד.

עֲזָאזֵל לִמֵּד אֶת בְּנֵי הָאָדָם לַעֲשׂוֹת חֲרָבוֹת וְסַכִּינִים, מָגִנִּים וְשִׁרְיוֹנוֹת, וְהֶרְאָה לָהֶם אֶת אֲשֶׁר בָּא אַחֲרֵיהֶם: מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת, צְמִידִים וַעֲדָיִים, כִּחוּל הָעֵינַיִם וְיִפּוּי הָעַפְעַפַּיִם, אַבְנֵי חֵן, הַמֻּבְחָרוֹת שֶׁבָּאֲבָנִים, וְכָל מִינֵי הַצְּבָעִים וּמַתְּכוֹת הָאֲדָמָה. הָרִשְׁעָה גָּדְלָה מְאֹד וְהַזִּמָּה פָּשְׁתָה. הֵם חָטְאוּ, וְהִשְׁחִיתוּ אֶת כָּל דַּרְכֵיהֶם.

ספר חנוך א׳, פרק ח, פסוקים 1 ו-2

חרב ואיפור

הרשימה הזאת מוזרה במבט ראשון. מה לחרבות ולשריונות אצל צמידים וכחול לעיניים? בעיני המחבר הקדום, הקשר היה ברור. כלי הנשק הם האמצעי שבו אדם כופה את רצונו על אחרים בכוח. התכשיטים והאיפור הם האמצעי שבו הוא עושה זאת בפיתוי. אלה שתי דרכים להשיג כוח, ושתיהן, לפי הספר, הגיעו אל בני האדם באותה משלחת.

אנחנו נוטים לחשוב שכל המצאה היא ניטרלית, ושהכול תלוי במי שמשתמש בה. ספר חנוך אינו שותף לאופטימיות הזאת. מבחינתו יש ידע שמשחית את מי שמקבל אותו, גם אם הוא נראה מועיל, ובעיקר אם הוא ניתן לפני הזמן. מי שעוקב אחרי הוויכוחים של ימינו על טכנולוגיות חדשות ימצא כאן טיעון מוכר להפתיע.

הסוד שנגנב מן השמיים

ספר חנוך חוזר אל עזאזל גם בהמשך, ותמיד באותה האשמה: הוא גילה סוד. כשחנוך נשלח למסור למלאכים שחטאו את דבר המשפט, נאמר להם שלא כל הנסתרות נגלו להם בשמיים. מה שידעו היה סוד קטן ונקלה, ובכל זאת די היה בו כדי להרבות את הרע על הארץ.

יש כאן רעיון דק. הבעיה, לפי הספר, אינה שבני האדם קיבלו את חוכמת השמיים כולה. הבעיה היא שקיבלו שבריר ממנה, מנותק מכל השאר, בלי ההבנה שאמורה ללוות אותו. מי שיודע לעשות חרב ואינו יודע דבר על מה שמעבר לחרב מחזיק בידיו חצי ידיעה, ואין דבר מסוכן ממנה.

עזאזל שב ומופיע גם בחלקים המאוחרים של הספר. בספר המשלים רואה חנוך את השלשלאות שמכינים לצבאות עזאזל ליום הדין. בחזון החיות, שבו מסופרת ההיסטוריה כולה כמשל על בעלי חיים, הוא מופיע ככוכב הראשון שנופל מן השמיים.

״עליו כתוב את כל החטא״

הספר אינו מסתפק בתיאור. כשהמלאכים הנאמנים מביאים את זעקת הארץ לפני אלוהים, הם מזכירים את עזאזל בשמו: הוא לימד את כל החמס שעל הארץ, וגילה לעולם נסתרות שנעשות בשמיים. פסק הדין שבא אחר כך חמור מכל מה שנגזר על חבריו. אלוהים קובע שכל הארץ הושחתה בגלל מה שלימד עזאזל, ומצווה לרשום עליו את החטא כולו. המלאך רפאל נשלח לבצע את העונש:

וֵאלֹהִים אָמַר לִרְפָאֵל: אֱסֹר אֶת עֲזָאזֵל בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, וְהַשְׁלֵךְ אוֹתוֹ אֶל הַחֹשֶׁךְ. פְּתַח אֶת הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר בְּדוּדָאֵל, וְהַשְׁלֵךְ אוֹתוֹ שָׁמָּה. הַנַּח עָלָיו אֲבָנִים קָשׁוֹת וְחַדּוֹת וְכַסֵּה אוֹתוֹ בַּחֹשֶׁךְ, וְשָׁם יֵשֵׁב לְעוֹלָם.

ספר חנוך א׳, פרק י, פסוקים 4 ו-5

מעניין לשים לב שבסיפור יש שני מנהיגים. שמעזא עומד בראש השבועה על הר חרמון, ועזאזל עומד בראש רשימת המורים. חוקרים רבים סבורים ששתי מסורות נפרדות נארגו כאן לסיפור אחד: האחת על מלאכים שנשאו נשים, והאחרת על מלאך שגילה סודות. בקטעים הארמיים של הספר שנמצאו בקומראן שמו כתוב ״עשאל״, ובנוסחים המאוחרים יותר הוא כבר עזאזל.

עזאזל של יום הכיפורים

את השם עזאזל מכיר כל מי שקרא את ספר ויקרא. בפרק טז מתואר הטקס של יום הכיפורים: הכוהן הגדול מעמיד שני שעירים ומטיל עליהם גורלות, ״גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל״. השעיר הראשון מוקרב. השני נושא עליו את עוונות העם, ונשלח אל המדבר.

מהו עזאזל הזה? התורה אינה מסבירה, והפרשנים נחלקו. בתלמוד, במסכת יומא, מובאת דעה שזהו שם של מקום, צוק עז וקשה. באותו מקום נזכרת גם דעה אחרת, מבית מדרשו של רבי ישמעאל: עזאזל נקרא כך מפני שהוא מכפר על מעשה עוזא ועזאל, שמות שמזכירים מאוד את המלאכים של ספר חנוך. אברהם אבן עזרא, בפירושו לתורה, רמז שיש כאן סוד, והבטיח לקורא שיבין אותו כשיהיה בן שלושים ושלוש. הוא לא פירש יותר מזה.

הדמיון בין שני המקורות קשה להתעלם ממנו. בספר ויקרא שעיר נשלח אל המדבר כשהוא נושא את כל החטאים. בספר חנוך מלאך מושלך אל המדבר, וכל החטא נרשם עליו. לפי המשנה, השעיר נדחף מראש צוק. לפי ספר חנוך, עזאזל מכוסה באבנים קשות וחדות. יש חוקרים שהציעו לזהות את דודאל של ספר חנוך עם המקום במדבר יהודה שאליו הובל השעיר. איש אינו יודע בוודאות איזו מסורת קדמה לאיזו, אבל נראה ששתיהן מספרות, כל אחת בדרכה, על אותו רעיון: את הרע שולחים אל המדבר.

מדמות למקום

עם הדורות עבר עזאזל גלגול משונה. המלאך שלימד את בני האדם מלחמה ויופי הפך בלשון הדיבור לכתובת: מקום רחוק ולא נעים, שאליו שולחים את מי שהרגיז אותנו. מעטות הדמויות שזכו לקריירה כזאת, משר של מלאכים ועד קללה של יום חול.

מי אשם, המורה או התלמיד

ספר חנוך מטיל את כל האשמה על המורה. בני האדם, בסיפור הזה, הם תלמידים שקיבלו שיעור שלא ביקשו. זו עמדה נוחה למדי, אם חושבים על כך: החרבות אינן באשמתנו, מישהו הראה לנו כיצד עושים אותן.

ובכל זאת, יש בסיפור גם אזהרה שאינה מחמיאה לנו. עזאזל נאסר במדבר לפני זמן רב מאוד, לפי הספר. החרבות נשארו. אף אחד לא שכח את מה שלמד, ואיש לא הציע להחזיר את הידע למקום שממנו בא. אפשר לכבול את המורה. הרבה יותר קשה לבטל את השיעור.