המלאכים השומרים: מי היו העירים שירדו אל הר חרמון

בקצרההמלאכים השומרים, המכונים גם העירים, הם מאתיים מלאכים שלפי ספר חנוך א׳ ירדו מן השמיים אל הר חרמון, לקחו להם נשים מבנות האדם ולימדו את בני האדם ידע אסור. מנהיגם היה שמעזא.

כל מי שהשתתף פעם בהחלטה קבוצתית מפוקפקת מכיר את הרגע הזה. מישהו מציע רעיון נועז, כולם מהנהנים, ואז אחד המשתתפים מרים את ידו ושואל: ואם משהו ישתבש, מי יישא באחריות?

בספר חנוך הרגע הזה מתרחש בשמיים. מאתיים מלאכים מביטים למטה, רואים את בנות האדם ומחליטים לרדת אליהן. מנהיגם, שמעזא, חושש. לא מן המעשה עצמו. הוא חושש שחבריו יתחרטו ברגע האחרון, ושהוא לבדו ישלם את המחיר. הפתרון שנמצא מוכר לכל מי שחתם פעם על הסכם שותפות:

אָז נִשְׁבְּעוּ כֻּלָּם יַחְדָּו וְכָרְתוּ בְּרִית בֵּינֵיהֶם, וּמִסְפָּרָם מָאתַיִם מַלְאָכִים. הֵם יָרְדוּ אֶל אֲרָדִים, הִיא פִּסְגַּת הַר חֶרְמוֹן, וְקָרְאוּ לָהָר הַהוּא ״חֶרְמוֹן״, כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ בְּחֵרֶם וְכָרְתוּ בְּרִית בֵּינֵיהֶם.

ספר חנוך א׳, פרק ו, פסוקים 5 ו-6

כך, לפי הספר, קיבל הר חרמון את שמו: מן החרם, השבועה שקשרה את המלאכים זה לזה. וכך מתחיל הסיפור שעומד במרכז ספר חנוך כולו.

מי היו המלאכים השומרים

המלאכים השומרים הם, לפי ספר חנוך א׳, קבוצה של מאתיים מלאכים שעזבו את השמיים, ירדו אל הארץ, נשאו נשים ולימדו את בני האדם דברים שלא נועדו להם. הספר מונה את שמות מנהיגיהם, ובראשם שמעזא ועזאזל.

בארמית, השפה שבה נכתב הספר ככל הנראה, הם נקראים ״עירים״, כלומר ערים, אלה שאינם ישנים. המילה מופיעה באותו מובן גם בתנ״ך עצמו, בחלומו של נבוכדנצר בספר דניאל: ״עיר וקדיש מן שמיא נחית״. המתרגמים היוונים תרגמו את המילה מילולית, ומן התרגום הזה נולד השם ״גריגורי״, שבו מכונים המלאכים האלה בספר חנוך ב׳. בתרגום העברי של אליעזר גולדשמידט הם נקראים ״השומרים״.

השם אינו מקרי. תפקידם של המלאכים האלה היה להשגיח. הסיפור כולו הוא סיפור על משגיחים שלא הצליחו להסתפק בהשגחה.

שני החטאים

ספר חנוך מייחס לשומרים שני חטאים, והשני מעניין מן הראשון.

החטא הראשון הוא הנישואים. המלאכים לוקחים נשים, והנשים יולדות את הנפילים, ענקים שמכלים את כל מה שיש על הארץ. החטא השני הוא ההוראה. המלאכים מלמדים את בני האדם לחשים וכישופים, סגולות של שורשים וצמחים, חכמת הכוכבים והאותות. עזאזל מלמד להכין חרבות, מגינים ושריונות, וגם תכשיטים, אבני חן וכחול לעיניים.

מקובל לחשוב שידע הוא תמיד דבר טוב. ספר חנוך סבור אחרת. יש ידע, הוא אומר, שהאנושות קיבלה מוקדם מדי, מידיים לא נכונות, ובלי שמישהו שאל אותה אם היא מסוגלת לשאת אותו. התוצאה, לפי הספר, הייתה ארץ מלאה דם.

המשפט

כשזעקת בני האדם עולה השמיימה, ארבעה מלאכים שומעים אותה ומביאים אותה לפני אלוהים. פסק הדין מפורט. רפאל נשלח לאסור את עזאזל ולהשליך אותו אל החושך, במדבר ששמו דודאל. מיכאל נשלח אל שמעזא וחבריו, לאסור אותם מתחת לגבעות הארץ לשבעים דורות, עד יום המשפט הגדול. את ילדיהם, הענקים, הם נאלצים לראות נהרגים זה בידי זה.

וכאן נכנס לסיפור חנוך עצמו. המלאכים שנפלו פונים אליו, אל בן אדם, ומבקשים שיכתוב בשבילם בקשת מחילה. חנוך כותב, יושב על מי דן שלמרגלות החרמון, קורא את הבקשה עד שהוא נרדם, ובחלומו מקבל את התשובה. היא שלילית. יש בה גם משפט אחד עוקצני במיוחד: המלאכים הם שהיו צריכים להתפלל בעד בני האדם, ולא בני האדם בעדם.

קשה לחשוב על היפוך תפקידים חד יותר. יצורים שמימיים מחפשים עורך דין, ומוצאים אותו בסופר בן תמותה.

לא כל השומרים נפלו

קל לשכוח שבספר חנוך המילה ״שומרים״ אינה שם גנאי. רוב המלאכים השומרים נשארו במקומם. הספר מונה בשמותיהם את המלאכים הקדושים השומרים, ובהם אוריאל, רפאל, מיכאל וגבריאל, ומפרט על מה ממונה כל אחד מהם: זה על רוחות בני האדם, זה על הטובים שבבני האדם, וזה על גן העדן ועל הכרובים. הם אלה ששומעים את זעקת הארץ, הם אלה שמביאים אותה לפני אלוהים, והם גם אלה שמלווים את חנוך במסעותיו ומסבירים לו את מה שהוא רואה.

כך נוצרת בספר תמונה של שתי קבוצות שיצאו מאותה נקודת מוצא. לאלה ולאלה היה אותו תפקיד ואותו כוח. ההבדל היחיד ביניהם הוא מה שבחרו לעשות בו.

למה דווקא הר חרמון

החרמון הוא ההר הגבוה ביותר באזור, ופסגתו המושלגת נראית למרחקים. אם מלאכים צריכים מקום לרדת בו, קשה למצוא מועמד טבעי יותר. הספר מוסיף לכך משחק מילים, חרמון וחרם, ומעגן את העלילה כולה בנוף מוכר: ההר, מי דן שלרגליו, והדרך מן הצפון אל הארץ המיושבת.

גם ספר היובלים, חיבור קרוב לספר חנוך בזמנו וברוחו, מכיר את הסיפור. הוא קושר את ירידת המלאכים לשמו של ירד, אביו של חנוך, שבימיו ״ירדו״ המלאכים אל הארץ.

השומרים אחרי ספר חנוך

הסיפור לא נשאר בין דפי ספר חנוך. הוא נזכר במגילות שנמצאו בקומראן, וגם בברית החדשה: באיגרת יהודה ובאיגרת השנייה של פטרוס מדובר על מלאכים שחטאו ונאסרו בכבלי אופל עד יום הדין. בספר חנוך ב׳ פוגש חנוך את ״הגריגורי״ ברקיע החמישי, עומדים דוממים ונוגים, ומשכנע אותם לשוב ולשיר לפני אלוהים. במסורת היהודית המאוחרת נשאר מן הסיפור בעיקר הד: אגדות על שמחזאי ועזאל, מלאכים שקטרגו על בני האדם, ירדו אל הארץ, ונכשלו בדיוק במה שהאשימו בו אחרים.

מאין בא הרע

מאחורי העלילה מסתתרת שאלה גדולה. ספר בראשית מספר שהרע נכנס לעולם דרך בחירה של בני אדם: עץ אחד, פרי אחד, שני אנשים. ספר חנוך מספר סיפור אחר. הרע, לפי הספר, בא מלמעלה. הוא פרץ לעולם כשיצורים חזקים מאיתנו החליטו לחצות גבול, ובני האדם מצאו את עצמם משלמים על החלטה שלא הם קיבלו.

שני הסיפורים האלה מתווכחים זה עם זה עד היום, גם אם בשמות אחרים. האם אנחנו אחראים לצרותינו, או שאנחנו קורבנות של כוחות גדולים מאיתנו? ספר חנוך אינו פוטר את בני האדם מאחריות, אבל הוא מזכיר שלפעמים הנזק הגדול ביותר נגרם דווקא בידי מי שתפקידו היה לשמור.