למה ספר חנוך לא נכנס לתנ״ך?

בקצרהאין לכך תשובה אחת מוסכמת, ולא ידוע על החלטה רשמית בעניינו. ההסברים המקובלים הם זמנו המאוחר של הספר, לוח השנה השונה שהוא מציע, רעיונותיו על מלאכים שחטאו ועל מעמדו של חנוך, והעובדה שאומץ בידי כיתות ובידי הנוצרים הראשונים.

בתנ״ך יש עשרים וארבעה ספרים, לא יותר. אפשר לחשוב עליהם כעל מדף אחד קצר בספרייה גדולה מאוד: מי שנמצא על המדף יילמד בכל בית ספר, ייקרא בכל בית כנסת, ויזכה לאלפי שנות פירוש. מי שנשאר מחוצה לו יצטרך לדאוג לעצמו. השאלה איך נבחרים הספרים למדף הזה היא אחת השאלות המרתקות בתולדות היהדות, ובמידה רבה גם אחת העלומות.

ספר חנוך הוא אולי המועמד המפורסם ביותר שלא התקבל.

התשובה הקצרה

איש אינו יודע בוודאות מדוע ספר חנוך נשאר מחוץ לתנ״ך, מפני שלא נשאר בידינו פרוטוקול של ההחלטה. למעשה, ספק אם הייתה החלטה אחת. חוקרים האמינו בעבר שחכמי יבנה התכנסו בסוף המאה הראשונה לספירה וקבעו אילו ספרים בפנים ואילו בחוץ. היום רובם סבורים שהתהליך היה הדרגתי, ושהרשימה התגבשה במשך דורות.

מה שאפשר לעשות הוא לבחון את הראיות. הן מלמדות על ספר שהיה אהוב מאוד, ועל כמה סיבות טובות לחשוד בו.

ספר שכולם הכירו

קודם כול כדאי להבין עד כמה היה הספר נפוץ. במערות קומראן שליד ים המלח נמצאו קטעים מאחד עשר כתבי יד של ספר חנוך בארמית. זה יותר ממספר העותקים שנמצאו שם מספרי מקרא רבים. ספר היובלים, חיבור יהודי מן המאה השנייה לפני הספירה, מזכיר את כתבי חנוך כמקור סמכות. ובברית החדשה, איגרת יהודה מצטטת ממנו פסוק שלם ומייחסת אותו ל״חנוך השביעי לאדם״:

וְהִנֵּה הוּא בָּא, וְעִמּוֹ רִבְבוֹת קְדוֹשִׁים, לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט. הוּא יַכְרִית אֶת הָרְשָׁעִים, וְיוֹכִיחַ כָּל בָּשָׂר עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הַחוֹטְאִים וְהָרְשָׁעִים, וְעַל כָּל אֲשֶׁר הִרְשִׁיעוּ לְפָנָיו.

ספר חנוך א׳, פרק א, פסוק 9

במילים אחרות, בסוף ימי בית שני היה ספר חנוך חלק מן הספרייה של יהודים רבים. הוא לא היה ספר נידח שנשכח. הוא היה ספר מוכר שהוחלט, בשלב כלשהו, שלא לכלול אותו.

חשד ראשון: ספר מאוחר מדי, שמתיימר להיות קדום מדי

לפי מסורת חז״ל, הנבואה פסקה מישראל עם מותם של חגי, זכריה ומלאכי, בראשית ימי בית שני. גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו כותב שספרי הקודש נכתבו מימי משה ועד ימי המלך הפרסי ארתחשסתא. ספר שנכתב אחרי הזמן הזה לא יכול היה להיחשב דבר נבואה.

ספר חנוך נכתב, לדעת החוקרים, בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה. אלא שהוא עצמו טוען לדבר שונה לגמרי: שכתב אותו חנוך, לפני המבול. הטענה הזאת הציבה את הספר במצב בלתי אפשרי. אם הוא מאוחר, הוא אינו נבואה. ואם הוא קדום כפי שהוא טוען, היכן היה כל השנים? אב הכנסייה אוגוסטינוס, שחי במאה הרביעית והחמישית, ניסח זאת בפשטות: עתיקותו המופלגת של הספר היא עצמה סיבה לחשוד בו.

חשד שני: לוח שנה אחר

ספר חנוך מקדיש חלק שלם, ספר המאורות, ללוח שנה של שלוש מאות שישים וארבעה ימים, המבוסס על השמש. בלוח הזה כל חג חל תמיד באותו יום בשבוע. הלוח שנהג במקדש ושאימצו חז״ל הוא לוח אחר, המבוסס על הירח ומתואם עם השמש.

זה אינו הבדל טכני. מי שמחזיק בלוח אחר חוגג את יום הכיפורים ביום אחר, וטוען בעצם שכל השאר מחללים אותו. לוח השנה של ספר חנוך היה מזוהה עם קבוצות שפרשו מן הציבור, ובהן אנשי קומראן. לכלול את הספר בכתבי הקודש פירושו היה לתת לגיטימציה ללוח המתחרה.

חשד שלישי: מלאכים שחוטאים ואדם שהופך לכמעט מלאך

גם תוכנו של הספר לא הקל עליו. במרכזו עומד הסיפור על מלאכים שירדו, נשאו נשים והביאו את הרע לעולם. חכמי המדרש לא אהבו את הרעיון. במדרש בראשית רבה מובא בשם רבי שמעון בר יוחאי ש״בני האלוהים״ שבספר בראשית הם בני הדיינים, ושהיה מקלל את מי שקרא להם בני אלוהים ממש.

גם דמותו של חנוך עוררה אי נוחות. בספר הוא אדם שעולה לשמיים, יודע את כל הסודות ועומד לפני כיסא הכבוד. באותו מדרש מובאת דעה מצננת: חנוך היה לפעמים צדיק ולפעמים רשע, ואלוהים סילק אותו בעודו צדיק. קשה שלא לראות בכך תשובה למי שהגזימו בשבחו.

חשד רביעי: מי שאימץ אותו

ולבסוף, הייתה שאלת החברה שבה הספר מסתובב. הנוצרים הראשונים קראו בספר חנוך בהתלהבות. אב הכנסייה טרטוליאנוס, שחי בצפון אפריקה סביב שנת מאתיים, אף טען שהיהודים דחו את הספר מפני שמצאו בו עדות למשיח הנוצרי. קשה לדעת אם יש בכך אמת, אבל ספר שהפך אהוב על המתחרים אינו מועמד טבעי למדף.

במשנה, במסכת סנהדרין, מובאת אמירה חריפה בשם רבי עקיבא: מי שקורא ״בספרים החיצונים״ אין לו חלק לעולם הבא. לא ברור לאילו ספרים בדיוק כיוון, אבל הכינוי נשאר, ועד היום נקראים ספר חנוך ודומיו ״הספרים החיצונים״.

היכן הוא כן נכנס

הסיפור אינו נגמר בדחייה. גם הכנסיות הנוצריות ויתרו על הספר בסופו של דבר, כולן מלבד אחת. הכנסייה האורתודוקסית האתיופית כוללת אותו עד היום בכתבי הקודש שלה, שבהם שמונים ואחד ספרים. גם יהודי אתיופיה שמרו אותו בין ספריהם המקודשים. בזכות שתי הקהילות האלה שרד הספר בשלמותו.

וגם במסורת היהודית הוא לא נעלם לגמרי. ספר הזוהר מזכיר את ״ספרו של חנוך״, וספרות הסוד הקדומה מספרת על חנוך שהפך למלאך מטטרון. הספר יצא מן הדלת, ורעיונותיו חזרו מן החלון.

מה מלמד מדף קצר

קל לחשוב על התנ״ך כעל אוסף של כל מה שהיה חשוב. למעשה, כל רשימה כזאת היא גם החלטה על מה להשאיר בחוץ. הספרים שנבחרו מספרים לנו במה האמינה קהילה. הספרים שנדחו מספרים לנו על מה היא התווכחה.

ספר חנוך הוא תזכורת לכך שהוויכוח היה אמיתי. אלפיים שנה אחרי שנשאר מחוץ למדף, עדיין שואלים עליו. לא כל ספר שנכנס זכה לכבוד הזה.