הר חרמון: ההר שעליו נשבעו המלאכים

בקצרהלפי פרק ו בספר חנוך א׳, מאתיים מלאכים בהנהגת שמעזא ירדו על פסגת הר חרמון, נשבעו זה לזה שלא יחזרו בהם מתוכניתם, ומשם ירדו אל בנות האדם.

ביום בהיר אפשר לראות את החרמון מן הכנרת, מן הגולן ומחלקים גדולים של הגליל. הוא ההר הגבוה ביותר בסביבה, 2,814 מטרים מעל פני הים, והשלג נשאר על פסגתו גם כשבעמקים שלמטה כבר חם. מי שחי למרגלותיו לפני אלפיים ושלוש מאות שנה ראה אותו בכל בוקר, ולא התקשה להאמין שאם משהו יורד מן השמיים אל הארץ, שם הוא נוחת.

ספר חנוך א׳ אומר זאת במפורש. הסיפור הגדול שלו, סיפור המלאכים השומרים, מתחיל בכתובת מדויקת.

שבועה על הפסגה

לפי פרק ו, המלאכים ראו את בנות האדם וחמדו אותן. מנהיגם שמעזא היסס, וההיסוס שלו מעניין. מה שהטריד אותו היה האפשרות שהאחרים יתחרטו ברגע האחרון, והוא לבדו יישא בעונש. הפתרון שהציעו לו חבריו היה משפטי לגמרי:

עָנוּ לוֹ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: הָבָה נִשָּׁבַע כֻּלָּנוּ שְׁבוּעָה וְנִכְרֹת בְּרִית בֵּינֵינוּ, שֶׁלֹּא נַעֲזֹב אֶת הָעֵצָה הַזֹּאת וּנְקַיֵּם אוֹתָהּ עַד תֹּם. אָז נִשְׁבְּעוּ כֻּלָּם יַחְדָּו וְכָרְתוּ בְּרִית בֵּינֵיהֶם, וּמִסְפָּרָם מָאתַיִם מַלְאָכִים. הֵם יָרְדוּ אֶל אֲרָדִים, הִיא פִּסְגַּת הַר חֶרְמוֹן, וְקָרְאוּ לָהָר הַהוּא ״חֶרְמוֹן״, כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ בְּחֵרֶם וְכָרְתוּ בְּרִית בֵּינֵיהֶם.

ספר חנוך א׳, פרק ו, פסוקים 4 עד 6

המעשה הראשון של המלאכים על הארץ הוא אפוא כריתת הסכם. עוד לפני שנגעו באיש, הם דאגו לכך שאף אחד מהם לא יוכל לטעון אחר כך שלא היה שותף. יש משהו אנושי מאוד ברגע הזה. גם יצורים שמימיים, כשהם עומדים לעשות דבר שהם יודעים שאסור, מחפשים קודם כול ביטוח הדדי.

שם שמספר סיפור

הספר מסביר שההר נקרא חרמון מפני שהמלאכים נשבעו עליו בחרם. חרם, בלשון המקרא, הוא דבר שהוצא מרשות הכלל, ושבועה בחרם היא שבועה שמי שמפר אותה מקולל. משחק המילים הזה עובד רק בשפה שמית, והוא אחד הרמזים לכך שהספר, ששרד בשלמותו רק בגעז, נכתב במקורו בארמית או בעברית.

משחק מילים שני מסתתר בתאריך. לפי הספר, המלאכים חטאו בדורו של ירד, אביו של חנוך. ירד, ירדו: השם והמעשה נשמעים זה מזה.

לחרמון היו שמות נוספים, והתנ״ך מתעד אותם בדייקנות של מדריך טיולים. בספר דברים נאמר שהצידונים קוראים לו שריון, והאמורי קורא לו שניר. בספר שופטים הוא נקרא ״הר בעל חרמון״, שם שמעיד שעוד לפני ספר חנוך עבדו שם אלים.

מה נמצא על ההר

כאן הסיפור עובר מן הספרות אל הארכאולוגיה. סביב החרמון ועל מדרונותיו תועדו כשלושים מקדשים מן התקופה ההלניסטית והרומית, צפיפות יוצאת דופן גם באזור שאינו חסר מקדשים. על הפסגה עצמה נמצאים שרידי מתחם פולחן, שנקרא בערבית קצר ענתר.

בשנת 1869 טיפס אל הפסגה החוקר הבריטי צ׳רלס וורן, ומצא שם אבן ועליה כתובת ביוונית מן התקופה הרומית. אפשר לתרגם אותה בערך כך: בפקודת האל הגדול והקדוש, הנשבעים, מכאן.

מה בדיוק נדרש מן הנשבעים, ולאיזה אל נשבעו, הכתובת אינה מפרטת. ג׳ורג׳ ניקלסבורג, מחשובי החוקרים של ספר חנוך, הצביע על הקרבה בין הכתובת לסיפור: אל ״גדול וקדוש״, כינוי שחוזר בספר חנוך, ושבועה על אותה פסגה. הוא נזהר שלא לטעון יותר מזה, ובצדק. הכתובת מאוחרת מן הספר במאות שנים. מה שאפשר לומר הוא שהחרמון היה מקום שעולים אליו כדי להישבע, וכנראה היה כזה זמן רב.

מחבר שהכיר את השטח

ספר חנוך אינו מסתפק בהר. כשהמלאכים מבקשים מחנוך שיכתוב בעבורם בקשת רחמים, הוא יושב לקרוא אותה ליד מי דן, ממערב לחרמון, ונרדם שם. כשהוא מתעורר הוא מוצא אותם יושבים אבלים, במקום שבין הלבנון לשניר.

השמות האלה לקוחים מן המפה, ולא מן האגדה. תל דן ומעיינותיו נמצאים בדיוק שם, למרגלות ההר. מי שכתב את הפרקים האלה, כנראה במאה השלישית לפני הספירה, הכיר את הגליל העליון, ויש חוקרים שמשערים שהמסורת כולה צמחה באזור הזה, הרחק מירושלים וממקדשה.

ההר במקורות אחרים

הקשר בין החרמון לבין המלאכים לא נשאר בספר חנוך א׳ בלבד. בספר חנוך ב׳, כשחנוך עובר ברקיע החמישי, הוא פוגש שם את חבריהם של המלאכים שירדו, ושומע שאלה שחטאו ירדו אל הארץ, אל מקום ושמו חרמון, והפרו שם את נדריהם.

המסורת הגיעה גם אל העולם הנוצרי. הילריוס מפואטייה, מאבות הכנסייה במאה הרביעית, כתב בפירושו לספר תהלים שהחרמון הוא הר בפיניקיה, והוסיף שלפי ספר כלשהו, שאת שמו לא מסר, ירדו אל ההר הזה מלאכים שחשקו בבנות האדם. גם מי שלא החזיק את ספר חנוך בידו ידע אפוא היכן אירע הסיפור.

למה דווקא הר

בני אדם בתרבויות רבות הציבו את המפגש בין שמיים לארץ על ראשי הרים. התורה ניתנה על הר סיני, אלי יוון ישבו על האולימפוס, והמקדש בירושלים עמד על הר. ההיגיון פשוט: ההר הוא המקום שבו הארץ מתקרבת אל השמיים ככל שהיא יכולה.

ספר חנוך משתמש באותו היגיון, והופך אותו. בדרך כלל ההר הוא המקום שאליו האדם עולה כדי לפגוש את האל. כאן הוא המקום שאליו המלאכים יורדים כדי לפגוש את האדם, והמפגש נגמר רע. ההר הקדוש של הצפון הופך, בסיפור הזה, לזירת הפשע הראשונה. קשה לדעת אם הייתה בכך גם עקיצה כלפי מי שעלו אל החרמון להקריב ולהישבע, אבל קל לדמיין שקורא מן הגליל הבין את הרמז.

ההר היום

החרמון עומד היום על גבול בין שלוש מדינות, ובחורף גולשים על מדרונותיו. מי שעומד בתור לרכבל אינו חושב בדרך כלל על מאתיים מלאכים ועל שבועה בחרם.

ובכל זאת, משהו מן הסיפור נשאר נכון גם בלי מלאכים. ההר נראה מכל מקום, ולכן כל דור מצא לו תפקיד: מקדש, גבול, עמדת תצפית, אתר נופש. ספר חנוך נתן לו את התפקיד הדרמטי מכולם: המקום שבו השמיים נגעו בארץ, והתחרטו על כך. את ההר עצמו, כמובן, איש לא שאל.