חזון החיות: ההיסטוריה של העולם כמשל על בעלי חיים

בקצרהחזון החיות הוא חלום שחנוך מספר לבנו מתושלח בפרקים פה עד צ בספר חנוך א׳. החלום מגולל את ההיסטוריה, מאדם הראשון ועד אחרית הימים, כמשל שבו בני האדם הם בעלי חיים.

בלילה אחד, עוד לפני שנשא אישה, חלם חנוך חלום שלא היה בו אף אדם. היו בו פרים ופרות, כבשים וזאבים, עורבים ועיטים, וגם כוכבים שנופלים מן השמיים ומתחילים לרעות באחו. שנים אחר כך סיפר את החלום לבנו מתושלח.

החלום הזה, שתופס את פרקים פה עד צ בספר חנוך א׳, מכונה חזון החיות. זהו אחד הטקסטים המשונים והמתוחכמים שנכתבו בימי בית שני: ההיסטוריה כולה, מאדם הראשון ועד אחרית הימים, בלי שם אחד של אדם או של עם.

איך קוראים את הצופן

החלום נפתח בפר לבן שעולה מן הארץ, בפרה, ובשני עגלים, אחד שחור ואחד אדום. ואז:

הָעֵגֶל הַשָּׁחֹר נָגַח אֶת הָאָדֹם וּרְדָפוֹ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, וּמֵאָז לֹא רָאִיתִי עוֹד אֶת הָעֵגֶל הָאָדֹם.

ספר חנוך א׳, פרק פה, פסוק 3

מי שקרא את ספר בראשית מזהה את הסיפור מיד. הפר הלבן הוא אדם, הפרה היא חוה, העגל השחור הוא קין, והאדום הוא הבל. מכאן הצופן מתפענח כמעט מעצמו. כוכב אחד נופל מן השמיים ומתחיל לרעות בין הפרים, ואחריו נופלים כוכבים רבים: אלה המלאכים שירדו. הפרות יולדות פילים, גמלים וחמורים: אלה הענקים. ואז מופיע פר שגורלו שונה מכל האחרים:

אֶחָד מִן הָאַרְבָּעָה הָהֵם הָלַךְ אֶל אֶחָד מִן הַפָּרִים, גִּלָּה לוֹ סוֹד, וְהוּא חָרַד חֲרָדָה גְּדוֹלָה. פַּר נוֹלַד, וְהָיָה לְאָדָם. הוּא עָשָׂה לוֹ תֵּבָה גְּדוֹלָה וְיָשַׁב בְּתוֹכָהּ, וּשְׁלוֹשָׁה פָּרִים יָשְׁבוּ עִמּוֹ בַּתֵּבָה הַהִיא, וְהִיא נִסְגְּרָה עֲלֵיהֶם.

ספר חנוך א׳, פרק פט, פסוק 1

הפר שנעשה לאדם ובונה תיבה הוא כמובן נח. אבל מה פירוש ״היה לאדם״? בחזון הזה כל בני האדם הם בעלי חיים, ולכן דמות של אדם מציינת משהו גבוה יותר, מלאך. נח, ואחריו גם משה, מתעלים למדרגה אחרת.

אחרי המבול מולידים שלושת בני נח את כל חיות היער ועופות השמיים: אריות ונמרים, כלבים וזאבים, צבועים וחזירי בר. אלה האומות. ביניהן נולד פר לבן, אברהם. מנכדיו, האחד הוא חזיר בר שחור והאחר שה לבן, והשה הזה מוליד שנים עשר כבשים.

מן הפרים אל הכבשים

כדאי לשים לב לירידה. האבות הראשונים היו פרים, חיות גדולות וחזקות. צאצאיהם הם כבשים: חלשים, נוטים לתעות, תלויים ברועה. המחבר אוהב את עמו, אבל אינו מחמיא לו.

מכאן ההיסטוריה של ישראל מסופרת כקורות עדר. אחד הכבשים נמסר לחמורים, והחמורים מוסרים אותו לזאבים: זהו יוסף, והזאבים הם המצרים. כבש אחר מוביל את העדר החוצה, והופך גם הוא לאדם: משה. נבנה בית, ואחר כך מגדל רם, הוא המקדש. הכבשים שבים וסוטים מן הדרך, ועיניהם, בלשון החזון, מתעוורות. אלוהי הכבשים שולח אליהם שליחים, והם הורגים אותם. אחד השליחים ניצל ומועלה למעלה: אליהו. ולבסוף באים האריות והנמרים, והבית נחרב.

שבעים הרועים

כאן מגיע החלק המקורי ביותר בחזון. אחרי החורבן אלוהי הכבשים אינו מנהל עוד את העדר בעצמו:

הוּא גֵּרֵשׁ אֶת הַכְּבָשִׂים מִלְּפָנָיו, וְקָרָא לְשִׁבְעִים רוֹעִים לִרְעוֹת אוֹתָם. וְאָמַר לָרוֹעִים וּלְנַעֲרֵיהֶם: אִישׁ אִישׁ מִכֶּם יִרְעֶה מֵעַתָּה אֶת הַכְּבָשִׂים, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם תַּעֲשׂוּ. אֲנִי מוֹסֵר אוֹתָם לָכֶם בְּמִסְפָּר, וְאַגִּיד לָכֶם אֵילוּ מֵהֶם יֹאבְדוּ, וְאוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוּא מָסַר אֶת הַכְּבָשִׂים בְּיָדָם.

ספר חנוך א׳, פרק פט, פסוקים 60 ו-61

שבעים רועים מקבלים את הצאן, כל אחד לתקופה משלו, עם הוראות מדויקות כמה כבשים מותר להשמיד. ובאותה שעה ממונה מלאך אחר, שתפקידו לרשום בספר כל כבש שהרועים הרגו מעבר למכסה. רוב החוקרים רואים ברועים מלאכים, שרי האומות ששלטו בישראל מימי בבל ועד ימי היוונים.

זהו רעיון נועז. המחבר חי בעולם שבו עמו נשלט בידי זרים זה מאות שנים, והוא שואל את השאלה המתבקשת: היכן אלוהים? התשובה שלו היא שאלוהים האציל סמכויות, שהממונים חרגו מהן, ושמישהו מתעד הכול. הרוע בהיסטוריה מוסבר כאן ככשל ניהולי, עם פרוטוקול.

החזון ביקורתי גם כלפי פנים. הכבשים ששבים מן הגלות בונים מחדש את המגדל ועורכים לפניו שולחן, אבל ״כל הלחם שעליו היה טמא״. בעיני המחבר, משהו בבית השני היה פגום מן ההתחלה.

הכבש שצמחה לו קרן

לקראת הסוף הקצב מואץ, והפרטים מתרבים. טלאים קטנים נולדים, פוקחים את עיניהם וצועקים אל הכבשים, שאינם שומעים. העורבים עטים עליהם. ואז:

וְרָאִיתִי אֵיךְ צָמְחוּ קַרְנַיִם לַטְּלָאִים, וְהָעוֹרְבִים גָּדְעוּ אֶת קַרְנֵיהֶם. וְעוֹד רָאִיתִי אֵיךְ צָמְחָה קֶרֶן גְּדוֹלָה לְאֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים, וְעֵינֵיהֶם נִפְקְחוּ.

ספר חנוך א׳, פרק צ, פסוק 9

הכבש בעל הקרן הגדולה נלחם בעורבים, בעיטים ובדיות, והם אינם יכולים לו. רוב החוקרים מזהים אותו עם יהודה המכבי, ואת העורבים עם השליטים הסלווקים. הזיהוי הזה הוא גם המפתח לתאריך. עד הנקודה הזאת החזון ״מנבא״ אירועים שכבר קרו, ומכאן והלאה הוא מנבא באמת: חרב גדולה ניתנת לכבשים, כיסא מוצב בארץ החמדה, הכוכבים והרועים נשפטים, ובית חדש וגדול מוקם במקום הישן. המסקנה היא שהחזון נכתב בעיצומו של המרד, בשנות השישים של המאה השנייה לפני הספירה, בערך בזמן שנכתבו גם חזיונות החיות של ספר דניאל.

למה דווקא בעלי חיים

משלים על חיות מוכרים לנו מאיזופוס ועד ״חוות החיות״ של ג׳ורג׳ אורוול, והסיבה דומה בכל המקרים. משל מאפשר לומר דברים קשים על שליטים בלי לנקוב בשמם, והוא מסדר עולם מסובך בחלוקה פשוטה: אנחנו הכבשים, הם הזאבים.

אלא שבסוף החזון קורה דבר שהחלוקה הזאת אינה מכינה אותנו אליו:

וְרָאִיתִי עַד שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ כָּל מִינֵיהֶם, וְכֻלָּם הָיוּ לְפָרִים לְבָנִים. וְהָרִאשׁוֹן בֵּינֵיהֶם הָיָה לְחַיָּה גְּדוֹלָה מְאֹד, וְקַרְנַיִם גְּדוֹלוֹת וּשְׁחֹרוֹת עַל רֹאשׁוֹ. וֵאלֹהֵי הַכְּבָשִׂים שָׂמַח עֲלֵיהֶם וְעַל כָּל הַפָּרִים.

ספר חנוך א׳, פרק צ, פסוק 38

הכבשים אינם מנצחים את הזאבים. הזאבים, העורבים והכבשים גם יחד משנים את מינם, וחוזרים להיות מה שהיה אדם הראשון: פרים לבנים. מחבר שכתב בעיצומה של מלחמה, ושתיאר את אויביו כעופות דורסים, מסיים בחלום שבו אין עוד מינים כלל. קל הרבה יותר לדמיין את ניצחון הצד שלנו. צריך דמיון מסוג אחר כדי לדמיין עולם שאין בו עוד צדדים.