בריאת העולם לפי ספר חנוך ב׳: הסוד שהמלאכים לא שמעו

בקצרהלפי פרקים כד עד ל בספר חנוך ב׳, לפני הבריאה התהלך אלוהים לבדו בין הדברים הבלתי נראים. הוא ציווה על יצור ושמו אדואיל להיבקע, ומתוכו יצא אור גדול שנעשה ליסוד העליונים. אחר כך יצא ארכס, מוצק וכבד, וממנו נוצר החושך, יסוד התחתונים. מכאן נמשכה הבריאה שישה ימים.

ספר בראשית נפתח במילה ״בראשית״, ואינו מספר מה היה לפניה. חכמי המשנה אף הזהירו מפני השאלה. כל המסתכל בארבעה דברים, נאמר שם, ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור.

מחבר ספר חנוך ב׳ לא התאפק. בלב ספרו הוא מציב שיעור פרטי, שבו אלוהים עצמו מסביר לאדם אחד מה היה לפני שהיה משהו.

שיעור פרטי ברקיע העשירי

כשהשיעור מתחיל, חנוך כבר עבר את כל הרקיעים. הוא נמשח בשמן, הולבש בגדי כבוד, ולמד מפי המלאך פרבואל את כל מעשי השמיים והארץ. הוא אפילו כתב אותם בשלוש מאות שישים ושישה ספרים. ואז אלוהים קורא לו לשבת לשמאלו, ליד גבריאל, ומתחיל לדבר:

שְׁמַע, חֲנוֹךְ, וְשִׂים אֶל לִבְּךָ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה. כִּי אַף לְמַלְאָכַי לֹא גִּלִּיתִי אֶת סוֹדִי; לֹא סִפַּרְתִּי לָהֶם עַל רֵאשִׁיתָם, וְלֹא עַל מַלְכוּתִי שֶׁאֵין לָהּ סוֹף, וְהֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת מַעֲשֵׂה בְּרִיאָתִי, שֶׁעָלָיו אֲנִי מְסַפֵּר לְךָ הַיּוֹם. כִּי בְּטֶרֶם הָיָה דָּבָר נִרְאֶה (גַּשְׁמִי), הָיִיתִי מִתְהַלֵּךְ לְבַדִּי בֵּין הַבִּלְתִּי נִרְאִים (הָרוּחָנִיִּים), כַּשֶּׁמֶשׁ מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב וּמִמַּעֲרָב לְמִזְרָח. אַךְ גַּם לַשֶּׁמֶשׁ יֵשׁ מְנוּחָה בְּתוֹכָהּ, וַאֲנִי לֹא מָצָאתִי מְנוּחָה, כִּי בָּרָאתִי אֶת הַכֹּל. אָז עָלָה בְּמַחְשַׁבְתִּי לְהַנִּיחַ יְסוֹדוֹת וְלִבְרֹא בְּרִיאָה נִרְאֵית (גַּשְׁמִית).

ספר חנוך ב׳, פרק כד, פסוקים 3 עד 5

שני דברים בולטים כאן. הראשון הוא הנמען. אלוהים מגלה לבן אדם דבר שהמלאכים אינם יודעים, ואפילו את ראשיתם שלהם לא סיפר להם. השני הוא המניע. ספר בראשית אינו מסביר מדוע נברא העולם. כאן יש הסבר, והוא כמעט אנושי: אלוהים התהלך לבדו, הלוך ושוב, ולא מצא מנוחה.

אדואיל וארכס

ואז באה הסצנה המוזרה ביותר בספר:

צִוִּיתִי בַּמַּעֲמַקִּים הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁיֵּרְדוּ הַנִּרְאִים (הַגַּשְׁמִיִּים) מִתּוֹךְ הַבִּלְתִּי נִרְאִים (הָרוּחָנִיִּים). אָז יָרַד אֲדוֹיִל, גָּדוֹל מְאֹד. הִבַּטְתִּי בּוֹ, וְהִנֵּה בְּבִטְנוֹ אוֹר גָּדוֹל. אָמַרְתִּי לוֹ: הִבָּקַע, אֲדוֹיִל, וְיֵצֵא מִמְּךָ הַנִּרְאֶה (הַגַּשְׁמִי). הוּא נִבְקַע, וְיָצָא אוֹר גָּדוֹל. אֲנִי הָיִיתִי בְּתוֹךְ הָאוֹר הַגָּדוֹל, וּכְשֵׁם שֶׁאוֹר נוֹלָד מֵאוֹר, כָּךְ יָצָא עִדָּן גָּדוֹל, וְגִלָּה אֶת כָּל הַבְּרִיאָה שֶׁחָשַׁבְתִּי לִבְרֹא.

ספר חנוך ב׳, פרק כה, פסוקים 1 עד 3

מן העולם הבלתי נראה יורד יצור גדול מאוד ושמו אדואיל, ובבטנו אור. אלוהים מצווה עליו להיבקע, והאור יוצא. אלוהים מציב לו כיסא, מעלה את האור למעלה, וקובע אותו כיסוד לכל הדברים העליונים. אחר כך הוא קורא שנית אל המעמקים, ויוצא ארכס, מוצק, כבד ואדום מאוד. גם הוא נבקע, ומתוכו יוצא חושך, שיורד למטה ונעשה ליסוד התחתונים. מעל האור אין דבר, ומתחת לחושך אין דבר.

השמות אדואיל וארכס אינם מוכרים משום מקור אחר, וכל ההצעות לפרשם נשארו השערות. התמונה עצמה מזכירה סיפורים עתיקים ממצרים ומיוון על ביצה קדמונית שהעולם בוקע ממנה. וקורא בן ימינו יתקשה שלא לחשוב לרגע על המפץ הגדול: הכול מתחיל בדבר אחד דחוס שנבקע, ויוצא ממנו אור. הדמיון מקרי, אבל הוא מלמד שהשאלה ״מה היה בהתחלה״ מושכת את הדמיון אל אותן תמונות, באלף הראשון כמו באלף השלישי.

שישה ימים, עם תוספות

מכאן ממשיך הסיפור לפי הסדר המוכר, יום אחר יום, אבל בכל יום נוסף פרט שאין בספר בראשית. מן האור ומן החושך נעשים המים. מן המים נעשה סלע, ומן הסלע היבשה. מן הסלע אלוהים חוצב גם אש גדולה, ומן האש הוא בורא את צבאות המלאכים, שלבושם להבה.

כאן משולב גם סיפור המרד הראשון. אחד המלאכים הגה מחשבה שלא תיתכן: להציב את כיסאו מעל העננים ולהשתוות לבוראו. הוא הושלך מן המרום עם מלאכיו, ומאז הוא מעופף באוויר, מעל התהום. בהמשך הספר נמסר גם שמו, שטנאל.

אדם, משבעה חומרים

ביום השישי מגיע תורו של האדם, והמחבר מוסר את המתכון:

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי צִוִּיתִי עַל חָכְמָתִי לִבְרֹא אֶת הָאָדָם מִשִּׁבְעָה חֳמָרִים: הָאֶחָד, בְּשָׂרוֹ מִן הָאֲדָמָה; הַשֵּׁנִי, דָּמוֹ מִן הַטַּל; הַשְּׁלִישִׁי, עֵינָיו מִן הַשֶּׁמֶשׁ; הָרְבִיעִי, עַצְמוֹתָיו מִן הָאֶבֶן; הַחֲמִישִׁי, תְּבוּנָתוֹ מִמְּהִירוּת הַמַּלְאָכִים וּמִן הֶעָנָן; הַשִּׁשִּׁי, עוֹרְקָיו וּשְׂעָרוֹ מֵעֵשֶׂב הָאָרֶץ; הַשְּׁבִיעִי, נַפְשׁוֹ מִנְּשִׁימָתִי וּמִן הָרוּחַ.

ספר חנוך ב׳, פרק ל, פסוק 10

הרשימה איננה שרירותית. כל חלק באדם לקוח מחלק אחר של העולם, כך שהאדם כולו הוא העולם בקטן: אדמה, טל, שמש, אבן, ענן, עשב ורוח. לשבעת החומרים מתאימים שבעה חושים. והתוצאה, בלשון הספר, היא ״מלאך שני״, יצור שהוא ״קטן בגדולתו, ושוב גדול בקטנותו״.

גם לשם יש הסבר. אלוהים קובע לאדם שם מארבע רוחות העולם: מזרח, מערב, דרום וצפון. בעברית המשפט הזה סתום. ביוונית הוא חידה פתורה: האותיות הראשונות של שמות ארבעת הכיוונים מצטרפות למילה אדם. זו אחת הסיבות לכך שרוב החוקרים סבורים שספר חנוך ב׳, ששרד בסלאבית, נכתב במקורו ביוונית, אולי בידי יהודי מאלכסנדריה.

מה שהאדם אינו רואה

לאדם שנברא מראים שתי דרכים, האור והחושך, ואומרים לו: זה טוב וזה רע. המטרה מוצהרת: לדעת אם יש בו אהבה לבוראו או שנאה. חופש הבחירה הוא חלק מן התוכנית.

ואז בא משפט שקל לעבור עליו בלי לשים לב, והוא אולי העמוק ביותר בפרק. אלוהים אומר: אני ראיתי את טבעו, אך הוא לא ראה את טבעו שלו, ועל כן, מפני שאינו רואה, יחטא.

לפי המשפט הזה, החטא אינו נובע מרשעות, וגם אינו נובע מפיתוי. הוא נובע מעיוורון מסוג מסוים מאוד. האדם עשוי משבעה חומרים, הוא העולם בקטן, והדבר היחיד בעולם שאינו מסוגל לראות הוא עצמו. מי שמכיר את הכתובת שהייתה חקוקה בדלפי, ״דע את עצמך״, יזהה כאן רעיון קרוב, בלבוש אחר.

למה דווקא חנוך

נשארת השאלה שבה פתחנו. מדוע אלוהים מספר את כל זה לבן אדם, ולא למלאכים?

ייתכן שהתשובה פשוטה. המלאכים של ספר חנוך ב׳ עומדים בסדריהם, שרים את שירתם, ואינם שואלים דבר. הם אינם יודעים מה הייתה ראשיתם, ולא נראה שזה מטריד אותם. האדם הוא היחיד בין הברואים שרוצה לדעת מה היה לפני שנולד.

בין שבעת החומרים שמהם נברא האדם לא נמנית הסקרנות. ובכל זאת, היא שהביאה את חנוך עד הרקיע העשירי, והיא שגרמה למחבר אלמוני לפני אלפיים שנה לכתוב את מה שהמשנה ביקשה שלא לשאול.