חנוך הסלאבי: איך שמרו נזירים ברוסיה על ספר יהודי קדום

בקצרהספר חנוך ב׳ נקרא חנוך הסלאבי משום שהגיע לידינו בשלמותו רק בסלאבית כנסייתית עתיקה, שפת הכתיבה של הכנסיות הסלאביות. מוכרים יותר מעשרים כתבי יד שלו, שהועתקו בין המאה הארבע עשרה למאה השמונה עשרה בבולגריה, בסרביה וברוסיה.

באיזו שפה הייתם מחפשים ספר יהודי שנכתב לפני כאלפיים שנה ואבד? רובנו היינו מתחילים בעברית ובארמית, ממשיכים ליוונית, ואולי מגיעים בסוף ללטינית ולסורית. קשה להאמין שמישהו היה חושב על סלאבית כנסייתית עתיקה, שפת התפילה של נזירים בבולגריה, בסרביה וברוסיה. ובכל זאת, זה המקום היחיד שבו שרד בשלמותו אחד החיבורים המרתקים של העת העתיקה, זה שאנחנו מכנים היום ספר חנוך ב׳.

ספר שאיש לא חיפש

בשנת 1880 הדפיס החוקר הרוסי אנדריי פופוב טקסט מתוך כתב יד שהועתק בעיר פולטבה בשנת 1679. כותרתו הייתה ספר סודות חנוך. הפרסום כמעט לא עורר הד. מי שקרא רוסית לא התעניין במיוחד בספרות יהודית קדומה, ומי שהתעניין בספרות יהודית קדומה לא קרא רוסית.

במערב אירופה שמעו על הטקסט רק בראשית שנות התשעים, והניחו שמדובר בתרגום סלאבי של ספר חנוך המוכר, זה שהובא מאתיופיה יותר ממאה שנה קודם לכן. רוברט הנרי צ׳ארלס, שעסק אז בספר האתיופי, פנה אל ויליאם מורפיל, המומחה לשפות סלאביות באוקספורד. מורפיל תרגם, והתברר שלפניהם חיבור אחר לגמרי: עשרה רקיעים, סיפור בריאה שלא נודע ממקום אחר, וחנוך שנמשח בשמן והופך לאחד המלאכים.

התרגום יצא באוקספורד בשנת 1896, ומאותו יום יש בעולם שני ספרי חנוך. המהדורה ההיא היא גם הבסיס לנוסח של ספר חנוך ב׳ שמופיע באתר הזה.

הדרך אל המנזרים

איך הגיע חיבור כזה אל נזירים סלאבים? במאות התשיעית והעשירית קיבלו העמים הסלאביים את הנצרות מביזנטיון, ויחד איתה קיבלו אלפבית. עם שלא היו לו ספרים נזקק בבת אחת לספרייה שלמה, והנזירים פתחו במפעל תרגום עצום מיוונית. הם תרגמו את כתבי הקודש ואת התפילות, אבל גם כל מה שנמצא על המדפים הביזנטיים, ובכלל זה חיבורים עתיקים שהכנסייה היוונית עצמה כבר כמעט חדלה להעתיק.

כך, כנראה במאה העשירית או האחת עשרה, תורגם גם ספר סודות חנוך. המקור היווני אבד, והתרגום הוסיף להתגלגל ממנזר למנזר. הנזירים שהעתיקו אותו לא ידעו, מן הסתם, שהם מחזיקים בעותקים האחרונים בעולם. מבחינתם היה זה עוד ספר מועיל על אבות האנושות. היום מוכרים יותר מעשרים כתבי יד שלו, מן המאה הארבע עשרה ועד המאה השמונה עשרה. העדות הקדומה ביותר איננה ספר דתי כלל. היא קובץ משפטי רוסי מן המאה הארבע עשרה ושמו מאזני הצדק, מעין ספר הדרכה לשופטים, שעורכו שילב בו קטעים מדברי המוסר של חנוך לבניו. מישהו ברוסיה של ימי הביניים חשב שחנוך הוא קריאה מועילה לדיינים.

ספר חנוך ב׳ אינו היחיד שגורלו היה כזה. גם חזון אברהם וסולם יעקב, שני חיבורים יהודיים קדומים, מוכרים לנו רק מן ההעתקות הסלאביות.

עשרה רקיעים או שבעה

כתבי היד אינם זהים זה לזה. הם נחלקים לשתי משפחות, נוסח ארוך ונוסח קצר, וההבדל ביניהן גדול בהרבה משינויי העתקה רגילים. בנוסח הארוך עולה חנוך דרך עשרה רקיעים. בנוסח הקצר יש שבעה בלבד. חוקרים מתווכחים כבר יותר ממאה שנה איזה מהשניים קרוב יותר למקור: האם מישהו קיצר ספר ארוך, או שמישהו הרחיב ספר קצר. המהדורה שבאתר הולכת אחרי הנוסח הארוך.

מאין בא הספר

השאלה הגדולה היא מי כתב את הספר, והיכן. הרמז החזק ביותר מסתתר בפסוק אחד בסיפור הבריאה:

קָבַעְתִּי לוֹ שֵׁם מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, מִמִּזְרָח, מִמַּעֲרָב, מִדָּרוֹם וּמִצָּפוֹן, וְקָבַעְתִּי לוֹ אַרְבָּעָה כּוֹכָבִים מְיֻחָדִים. קָרָאתִי אֶת שְׁמוֹ אָדָם, וְהֶרְאֵיתִי לוֹ אֶת שְׁתֵּי הַדְּרָכִים, אֶת הָאוֹר וְאֶת הַחֹשֶׁךְ, וְאָמַרְתִּי לוֹ:

ספר חנוך ב׳, פרק ל, פסוק 13

בעברית ובסלאבית הפסוק סתום. מה הקשר בין השם אדם לארבע רוחות העולם? ביוונית הוא מתבהר מיד. ארבעת הכיוונים נקראים בה אנטולה, דיסיס, ארקטוס ומסמבריה, והאותיות הראשונות שלהם מצטרפות לשם אדם. מי שחיבר את הדרשה הזאת חשב ביוונית.

עדות למוצאו היהודי של הספר נשארה גם היא בתוך הנוסח עצמו. הרקיע העשירי, נאמר שם, נקרא בלשון העברית ערבות. המילה העברית עברה ליוונית, מיוונית לסלאבית, ושרדה את שני התרגומים.

מכאן הסיקו רוב החוקרים שהספר נכתב ביוונית, בידי יהודי. רבים מהם מתארכים אותו למאה הראשונה לספירה, לפני חורבן בית המקדש, משום שהוא מדבר על קורבנות כעל דבר שנוהג בפועל, ויש המצביעים על הקהילה היהודית הגדולה של אלכסנדריה. אחרים חולקים, וההצעות שהועלו במחקר פרושות על פני כאלף שנה. מעטים הספרים שאנחנו יודעים עליהם כל כך מעט.

ההפתעה מנוביה

בשנת 2009 הגיעה ראיה ממקום שאיש לא ציפה לו. חוקר הולנדי צעיר, יוסט האחן, בדק קרעים בשפה הקופטית, שפתם של נוצרי מצרים, שנמצאו עוד בשנת 1972 בחפירות קסר אברים, אתר מבוצר בנוביה שעל גדת הנילוס. הוא זיהה בהם קטעים מפרקים 36 עד 42 של ספר חנוך ב׳. הקרעים קדומים במאות שנים לכל כתב יד סלאבי.

המשמעות כפולה. הספר לא היה המצאה של נזירים במזרח אירופה, כפי שהיו שחשדו, והוא נקרא גם בעמק הנילוס, לא רחוק מן הארץ שבה נכתב כנראה. במשך מאה ושלושים שנה היה חנוך הסלאבי ספר שיש לו רק עד אחד. עכשיו יש לו שניים.

מעם לעם

בספר עצמו מצווה אלוהים על חנוך מה ייעשה בכתביו:

וְיָפִיצוּ אֶת הַסְּפָרִים שֶׁכָּתַבְתָּ, מִבָּנִים לְבָנִים, מִדּוֹר לְדוֹר, מֵעַם לְעַם.

ספר חנוך ב׳, פרק לג, פסוק 10

כשנכתבו המילים האלה, עוד לא הייתה לסלאבים שפה כתובה. המחבר לא יכול היה לשער שהעם שישמור על ספרו עדיין לא למד לכתוב, ושמקום המסתור יהיה ספריות של מנזרים בארצות שלא שמע את שמן.

אנחנו נוטים לחשוב שספרים נשמרים במרכז: בערים הגדולות, בספריות המפורסמות, בשפות החשובות. שני ספרי חנוך מלמדים את ההפך. ירושלים, אלכסנדריה וקונסטנטינופול איבדו אותם. את האחד הצילו נזירים בהרי אתיופיה, ואת האחר נזירים ביערות הצפון. מי שרוצה שספרו יחזיק מעמד אלפיים שנה, כדאי לו אולי לקוות שהוא יתורגם לשפה שעוד לא נולדה.