מי כתב את ספר חנוך, ומתי

בקצרהשמות המחברים אינם ידועים. חוקרים סבורים שספר חנוך א׳ נכתב בידי כמה מחברים יהודים, חלק אחר חלק, וכולם ייחסו את דבריהם לחנוך בן ירד, הדור השביעי מאדם הראשון.

בשער של כל ספר מודרני כתוב שם המחבר, ומתחתיו, באותיות קטנות, הודעה על זכויות יוצרים. אנחנו רגילים כל כך לסדר הזה, שקשה לנו לדמיין עולם שבו סופר משקיע שנים בכתיבת ספר, ואז חותם עליו בשמו של אדם אחר. ובכל זאת, זה בדיוק מה שעשו מחברי ספר חנוך. הם כתבו ספר גדול ועשיר, ומסרו את כל הקרדיט לאדם שחי, לפי המסורת, לפני המבול.

השאלה מי הם היו באמת היא חידה בלשית, והראיות שלה פזורות בין מערות במדבר יהודה לבין מנזרים באתיופיה.

התשובה הקצרה

ספר חנוך א׳ לא נכתב בידי חנוך, וגם לא בידי מחבר אחד. חוקרים סבורים שהוא אוסף של חמישה חיבורים לפחות, שנכתבו בידי יהודים בארץ ישראל במשך כשלוש מאות שנה, בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה. שמותיהם של המחברים אינם ידועים, וספק אם יתגלו אי פעם.

חמישה ספרים בכריכה אחת

מי שקורא את ספר חנוך ברצף מרגיש שהקול משתנה. פעם זה סיפור עלילה על מלאכים וענקים, פעם טבלאות של זריחות ושקיעות, ופעם דברי תוכחה נגד עשירים. ההסבר פשוט: אלה ספרים שונים.

ספר העירים, פרקים א עד לו, מספר על המלאכים שירדו אל הארץ ועל מסעותיו של חנוך. ספר המשלים, פרקים לז עד עא, עוסק ביום הדין ובדמות המכונה ״בן האדם״. ספר המאורות, פרקים עב עד פב, מתאר את תנועת השמש, הירח והכוכבים. ספר החלומות, פרקים פג עד צ, מגולל את ההיסטוריה כולה כמשל על בעלי חיים. ואיגרת חנוך, פרקים צא עד קח, היא דברי מוסר ונחמה לדורות אחרונים.

בשלב כלשהו כרך מישהו את כל אלה יחד. הקורא המודרני מחזיק אפוא בידיו ספרייה קטנה, שרק נראית כמו ספר.

איך מתארכים ספר שאין עליו תאריך

איש מן המחברים לא טרח לציין מתי כתב. לחוקרים נשארו שלוש דרכים לברר זאת.

הדרך הראשונה היא כתבי היד. בקומראן נמצאו קטעי הספר בארמית, והקדומים שבהם נכתבו בסוף המאה השלישית או בראשית המאה השנייה לפני הספירה. חיבור אינו יכול להיות צעיר מן העותק שלו, ולכן ספר המאורות וספר העירים נכתבו לכל המאוחר במאה השלישית לפני הספירה. הם קדומים מספר דניאל.

הדרך השנייה היא רמזים היסטוריים. בחזון החיות שבספר החלומות מסופרות תולדות ישראל כסיפור על כבשים וזאבים, והסיפור נעצר ברגע מסוים מאוד: כבש אחד מצמיח קרן גדולה ונלחם בחיות הטרף. רוב החוקרים מזהים בכבש הזה את יהודה המכבי, ומכאן שהחזון נכתב בזמן המרד, סביב שנת 165 לפני הספירה. המחבר ידע לספר על כל מה שקרה עד אותו יום. על מה שקרה אחריו הוא כבר נאלץ לנחש.

הדרך השלישית היא ההיעדר. ספר המשלים לא נמצא בקומראן כלל, ונזכרים בו עמים מן המזרח שפלשו לארץ. לכן רבים מתארכים אותו לסוף המאה הראשונה לפני הספירה או למאה הראשונה לספירה, והוא כנראה החלק המאוחר ביותר.

מה אפשר לדעת על המחברים

שמות אין לנו, אבל דיוקן כללי אפשר לשרטט. המחברים כתבו בארמית, השפה המדוברת של יהודי הארץ. הם הכירו את התורה היטב, ובייחוד את ספר בראשית. הם היו אנשים מלומדים: מי שכתב את ספר המאורות שלט בידע אסטרונומי מפורט, שמזכיר את חכמת הכוכבים של בבל.

גם הנוף מסגיר משהו. העלילה של ספר העירים מתרחשת סביב הר חרמון ומי דן, ויש חוקרים שהסיקו מכך שלפחות חלק מן הספר נכתב בצפון הארץ, הרחק מירושלים.

ועוד דבר אחד ברור: הם לא היו מרוצים. איגרת חנוך מלאה קריאות ״אוי לכם״ נגד עשירים שבונים את בתיהם בעמל של אחרים, ונגד בעלי כוח שמעוותים את הדין. ספר העירים מספר על שומרים שבגדו בתפקידם, ויש מי שקורא אותו כביקורת מרומזת על הכוהנים של אותם ימים. אלה כתבים של אנשים שחשו שהעולם מתנהל שלא כשורה, ושמישהו למעלה צריך להתערב.

למה לחתום בשם של אחר

כאן אנחנו מגיעים לשאלה שמטרידה את הקורא המודרני. מדוע אדם כותב ספר ומייחס אותו לאחר? היום היינו קוראים לכך זיוף.

בעולם העתיק הדברים נראו אחרת. אנחנו מעריכים מקוריות, ומי שחידש דבר זוכה לתהילה. בימי בית שני העריכו עתיקות. רעיון חדש היה חשוד מעצם היותו חדש, ורעיון קדום היה אמין מעצם היותו קדום. מחבר שרצה שיקשיבו לו היה צריך להראות שדבריו אינם שלו. ספר חנוך אינו יוצא דופן: גם ספר דניאל, וגם חיבורים רבים אחרים מאותה תקופה, מיוחסים לדמויות קדומות.

וחנוך היה מועמד מושלם. הוא חי לפני המבול, ולכן קדם לכל הנביאים. התורה אומרת שהתהלך את האלוהים, ולכן ראה דברים שאיש לא ראה. והיא כמעט אינה מספרת עליו דבר, ולכן אי אפשר להפריך שום דבר שנכתב בשמו.

ייתכן גם שהמחברים לא ראו בעצמם רמאים. הם ראו בעצמם חוליה בשרשרת. הספר עצמו מתאר את השרשרת הזאת:

וְעַתָּה, מְתוּשֶׁלַח בְּנִי, אֶת כָּל אֵלֶּה אֲנִי מְסַפֵּר לְךָ וְכוֹתֵב בִּשְׁבִילְךָ. אֶת הַכֹּל גִּלִּיתִי לְךָ, וְנָתַתִּי לְךָ אֶת הַסְּפָרִים שֶׁבָּהֶם כְּתוּבִים כָּל אֵלֶּה. שְׁמֹר, מְתוּשֶׁלַח בְּנִי, אֶת כִּתְבֵי יַד אָבִיךָ, לְמַעַן תִּמְסֹר אוֹתָם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.

ספר חנוך א׳, פרק פב, פסוק 1

מי שכתב את המילים האלה האמין, כנראה, שהוא מוסר הלאה מסורת עתיקה באמת. מבחינתו, הוא רק העלה אותה על הכתב.

ספר שנכתב בשלוש מאות שנה

אם מצרפים את כל הראיות, מתקבלת תמונה מוזרה למדי. ספר חנוך נכתב במשך כשלוש מאות שנה. המחבר האחרון נולד דורות רבים אחרי שהראשון מת. הם לא הכירו זה את זה, לא תיאמו ביניהם, וייתכן שלא היו מסכימים בכול. ובכל זאת כולם כתבו באותו קול, של אותו אדם קדום, והוסיפו פרק לאותו סיפור.

הדעה הרווחת היא שספר גדול דורש סופר גדול. ספר חנוך מציע אפשרות אחרת: דמות אחת, חזקה מספיק, שדורות של כותבים מוכנים להיעלם מאחוריה. את שמותיהם שכחנו. את שמו של חנוך אנחנו זוכרים עדיין, ונראה שזה בדיוק מה שהם רצו.