מה קורה אחרי המוות לפי ספר חנוך

בקצרהלפי פרק כב בספר חנוך א׳, נפשות המתים נאספות בחללים עמוקים בהר שבמערב, ומחכות שם עד יום המשפט הגדול. נפשות הצדיקים מובדלות מנפשות החוטאים: לצדיקים יש מעיין מים ואור, והחוטאים שרויים בייסורים.

מה קורה אחרי המוות? מי שמחפש תשובה בתנ״ך מקבל תשובה קצרה ומאכזבת. המתים יורדים לשאול, מקום אפל ושקט, ושם, כלשון ספר קהלת, אין מעשה ואין חשבון, אין דעת ואין חוכמה. הצדיק והרשע מגיעים לאותו מקום. ״לא המתים יהללו יה״, אומר ספר תהילים, וממשיך לעסוק בחיים.

ואז, במאה השלישית לפני הספירה, מישהו כותב פרק קצר שמשנה את התמונה. חנוך מגיע בו אל הר גדול במערב, ורואה במו עיניו היכן מחכים המתים.

התשובה של ספר חנוך, בקצרה

לפי ספר חנוך א׳, המוות אינו סוף הסיפור וגם אינו שוויון. נפשות המתים נאספות במקום מיוחד, ומחכות שם ליום המשפט הגדול. כבר בזמן ההמתנה הן מופרדות: נפשות הצדיקים במקום אחד, ונפשות החוטאים במקום אחר. אחרי המשפט יקבלו הצדיקים חיים מעץ החיים, והרשעים ייענשו לעולם.

זה אחד התיאורים היהודיים הקדומים ביותר של חיים אחרי המוות שיש בהם הבחנה מוסרית. כמעט כל מה שאנחנו מדמיינים היום כשאנחנו אומרים ״גן עדן״ ו״גיהינום״ מתחיל להתגבש כאן.

חדר ההמתנה של הנפשות

בפרק כב חנוך מגיע אל הר גבוה, ובו חללים עמוקים ורחבים, חלקים מאוד. המלאך רפאל מסביר לו שלשם כך נבראו: בהם ייאספו כל נפשות בני האדם, עד היום שנועד להן.

חנוך שומע קול קינה שעולה משם ומגיע עד השמיים. הוא שואל של מי הקול, ורפאל משיב שזו נפשו של הבל, שממשיכה לקבול על קין אחיו. זה פרט קטן ומצמרר. הנרצח הראשון בהיסטוריה עדיין מחכה לצדק.

אחר כך שואל חנוך מדוע החללים מופרדים זה מזה, ומקבל את התשובה שבזכותה הפרק נעשה מפורסם:

שְׁלוֹשֶׁת הַמְּדוֹרִים הָאֵלֶּה נַעֲשׂוּ לְהַבְדִּיל בֵּין נַפְשׁוֹת הַמֵּתִים. כָּךְ הֻבְדְּלוּ נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים: שָׁם מַעְיַן מַיִם, וְאוֹר מֵעָלָיו. וְכָךְ נַעֲשָׂה גַּם לַחוֹטְאִים, שֶׁמֵּתוּ וְנִקְבְּרוּ בָּאָרֶץ, וּמִשְׁפָּט לֹא בָּא עֲלֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם.

ספר חנוך א׳, פרק כב, פסוקים 9 ו-10

שימו לב לניסוח: חוטאים ״שמשפט לא בא עליהם בחייהם״. הספר מכיר היטב את התופעה שמטרידה כל אדם הגון, רשעים שמתים בשיבה טובה, עשירים ומכובדים. בשבילם, הוא אומר, יש מדור מיוחד.

למה היה צורך ברעיון הזה

קל להבין מדוע הרעיון הופיע דווקא אז. התורה מבטיחה שכר ועונש בעולם הזה: גשם בעתו למי ששומר מצוות, ובצורת למי שעובר עליהן. אלא שהמציאות אינה משתפת פעולה. צדיקים סובלים, רשעים משגשגים, ומי שמביט סביבו בעיניים פקוחות מתקשה למצוא את החשבון.

ספר חנוך נותן לקושי הזה קול מפורש. באיגרת חנוך, החוטאים מדברים: כמותנו מתו גם הצדיקים, ומה הועילו להם מעשיהם? הם ירדו לשאול ביגון, בדיוק כמונו. זו אינה טענה של כופרים. זו השאלה שספר איוב שואל, וספר קהלת אחריו.

התשובה של חנוך היא שהחשבון אינו נסגר בחיים האלה. יש המשך, ובהמשך הזה הכול מתאזן. אנחנו נוטים לחשוב על האמונה בעולם הבא כעל נחמה לאבלים. במקורה היא הייתה, לא פחות מזה, פתרון לבעיה של צדק.

עץ החיים והגיא הארור

המסע של חנוך אינו נגמר בחדר ההמתנה. בפרקים הבאים הוא רואה גם לאן מוליכות הדרכים.

בין שבעה הרים מפוארים הוא מוצא עץ שריחו טוב מכל הבשמים, ושעליו ופריו אינם נובלים לעולם. המלאך מיכאל מסביר לו:

כָּל בָּשָׂר לֹא יוּכַל לָגַעַת בְּעֵץ הַבֹּשֶׂם הַזֶּה עַד יוֹם הַמִּשְׁפָּט הַגָּדוֹל, עַד שֶׁיְּכֻפַּר הַכֹּל וְיִשְׁלַם לְעוֹלָם. אָז יִנָּתֵן לַצַּדִּיקִים וְלָעֲנָוִים. מִפִּרְיוֹ יִנָּתְנוּ חַיִּים לַנִּבְחָרִים.

ספר חנוך א׳, פרק כה, פסוקים 4 ו-5

מעניין לראות מה מובטח כאן. הצדיקים יאריכו ימים על הארץ, כפי שחיו האבות הקדמונים, בלי יגון ובלי צרה. זה עדיין אינו גן עדן שמימי של נשמות. זו ארץ מתוקנת, שבה אנשים חיים הרבה וחיים טוב.

ומנגד, סמוך להר הקדוש, רואה חנוך גיא עמוק וצחיח. זהו, כך נאמר לו, הגיא הארור, שבו ייאספו המקוללים שדיברו סרה באלוהים, ושם יהיה מקום משפטם. קוראים שהכירו את ירושלים זיהו בלי קושי את גיא בן הינום, שלמרגלות העיר. משמו נגזרה לימים המילה גיהינום.

מן השאול אל השמיים

בחלקים המאוחרים יותר של הספר התמונה ממשיכה להתפתח. בספר המשלים נאמר שהארץ תשיב את מה שהופקד בידה, וגם השאול ישיב את אשר קיבל. זו תחיית המתים, בניסוח מפורש.

באיגרת חנוך ההבטחה כבר נוסקת למעלה. לצדיקים שמתו נאמר שיאירו כמאורות השמיים, ששערי השמיים ייפתחו לפניהם, ושיהיו חברים לצבא המרום. הדמיון לספר דניאל, שנכתב באותן שנים, בולט. גם שם נאמר שרבים מישני אדמת עפר יקיצו, ושהמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.

מה מוסיף ספר חנוך ב׳

ספר חנוך ב׳, שנכתב מאוחר יותר, מציג כבר תמונה מסודרת. גן העדן נמצא ברקיע השלישי, ובאותו רקיע, בצד צפון, נמצא גם מקום העונש. לכל אדם, נאמר שם, הוכן מקום עוד לפני שנברא העולם.

שני פרטים בספר השני ראויים לתשומת לב. האחד הוא הקביעה שאין תשובה אחרי המוות: מה שלא תוקן בחיים, לא יתוקן אחריהם. האחר מפתיע יותר. גם נפשות הבהמות, כך נאמר, אינן אובדות, וביום הדין הן יאשימו את האדם שהרע להן. קשה למצוא בספרות העתיקה ניסוח חד יותר של הרעיון שגם לבעלי חיים מגיע צדק.

מה נשאר מכל זה

המדורים של ספר חנוך לא נשארו בין דפיו. הרעיון שהנפשות מחכות, מופרדות לפי מעשיהן, ליום דין שיבוא, נכנס אל היהדות, אל הנצרות ואל האסלאם. כשמספרים במשל נוצרי קדום על עשיר ועני שמתו, ותהום גדולה מפרידה ביניהם, קל לזהות את החללים של פרק כב.

קל להניח שתמונת העולם הבא הייתה שם תמיד, חלק מן הריהוט הקבוע של הדת. ספר חנוך מזכיר שהיה רגע שבו היא שורטטה לראשונה. מישהו הביט בעולם, ראה שהחשבון אינו מסתדר, והחליט שחייב להיות עוד פרק. מאז אנחנו ממשיכים להתווכח אם הוא צדק. על השאלה שהטרידה אותו, לעומת זאת, אין ויכוח.