איך אבד ספר חנוך, ואיך התגלה מחדש באתיופיה

בקצרהבשנת 1773 חזר הנוסע הסקוטי ג׳יימס ברוס מאתיופיה לאירופה והביא איתו שלושה עותקים של ספר חנוך בגעז. עד אז הכירו את הספר באירופה רק מציטוטים ומקטעים ביוונית.

ספרים אינם נעלמים ברעש גדול. אף אחד אינו מכריז שמהיום אין קוראים בהם עוד. הם נעלמים בשקט, כשיום אחד מעתיק עייף מחליט שיש לו דברים דחופים יותר להעתיק, ואחריו מחליט כך גם המעתיק הבא.

בעולם שלפני הדפוס, ספר שלא הועתק היה ספר שנידון למוות איטי. הקלף מתבלה, הדיו דוהה, הספרייה נשרפת. אם אין מי שיכין עותק חדש, בתוך כמה דורות נשאר מן הספר רק שמו. זה מה שקרה לספר חנוך, כמעט בכל מקום.

איך הולך לאיבוד ספר מפורסם

בימי בית שני היה ספר חנוך מן הספרים הנפוצים. הוא נכתב בארמית, תורגם ליוונית, ונקרא בידי יהודים ובידי הנוצרים הראשונים. איגרת יהודה שבברית החדשה מצטטת ממנו, וכמה מאבות הכנסייה הקדומים התייחסו אליו בכבוד.

אלא שבמאות הרביעית והחמישית התהפכה המגמה. חכמי ישראל לא כללו אותו בתנ״ך. מנהיגי הכנסייה, ובהם אוגוסטינוס והירונימוס, קבעו שאין הוא ראוי להימנות עם כתבי הקודש. ספר שאינו כתבי קודש אינו נקרא בתפילה, אינו נלמד, ובעיקר אינו מועתק. בתוך כמה מאות שנים נעלמו העותקים, בזה אחר זה.

מה שנשאר באירופה היו שברים. המפורסם שבהם הוא סדרת קטעים ביוונית שהעתיק לתוך חיבורו נזיר ביזנטי בשם גיאורגיוס סינקלוס, סביב שנת שמונה מאות. הקטעים האלה, על המלאכים שירדו אל בנות האדם, נדפסו בראשית המאה השבע עשרה, והוכיחו למלומדי אירופה שהספר אכן היה קיים. הם רק לא ידעו היכן למצוא את השאר.

שמועה מאתיופיה

ואז החלו להגיע שמועות. נוסעים ומיסיונרים שחזרו מאתיופיה סיפרו שהכנסייה שם מחזיקה בספר חנוך כחלק מכתבי הקודש שלה.

מלומד צרפתי נלהב אחד אף הצליח, במאה השבע עשרה, לרכוש כתב יד אתיופי שנאמר לו שהוא ספר חנוך האבוד. ההתרגשות הייתה גדולה. היא נמשכה עד שגדול חוקרי האתיופית של אותו דור בדק את כתב היד, וקבע שמדובר בחיבור אחר לגמרי. הספר האבוד נמצא, והתברר שלא נמצא.

האיש שחיפש את מקורות הנילוס

בשנת 1768 יצא למסע אציל סקוטי גבה קומה ושמו ג׳יימס ברוס. מטרתו הייתה לגלות את מקורות הנילוס. הוא הגיע לאתיופיה, שהה בה שנים אחדות, התערה בחצר המלוכה, והגיע בסופו של דבר אל מעיינות הנילוס הכחול. מתברר שכומר ישועי הקדים אותו שם ביותר ממאה וחמישים שנה, אבל ברוס העדיף שלא להתעכב על הפרט הזה.

ההישג האמיתי שלו היה אחר. כשחזר לאירופה בשנת 1773, היו במטענו שלושה עותקים שלמים של ספר חנוך בגעז, לשונה העתיקה של אתיופיה. עותק אחד מסר לספריית המלך בפריז. עותק שני הגיע לספריית בודלי באוקספורד. את השלישי שמר לעצמו.

יש בכך אירוניה נאה. ברוס יצא לגלות דבר שכבר התגלה, וחזר עם דבר שאבד כאלף שנה. כשפרסם לימים את ספר מסעותיו, רבים בלונדון סירבו להאמין לסיפוריו. את כתבי היד, לפחות, אי אפשר היה להכחיש.

ספר שנמצא, ואיש אינו קורא בו

אפשר היה לצפות שאירופה תתנפל על התגלית. למעשה, כתבי היד נחו על המדפים כמעט חמישים שנה. הסיבה פשוטה: כמעט איש לא ידע לקרוא געז. המזרחן הצרפתי סילבסטר דה סאסי פרסם בשנת 1800 קטעים אחדים מן הספר בתרגום ללטינית, אבל היה זה מתאבן בלבד.

רק בשנת 1821 פרסם ריצ׳רד לורנס, פרופסור לעברית באוקספורד, תרגום אנגלי מלא, הראשון בשפה אירופית כלשהי. שלושים שנה אחריו פרסם המלומד הגרמני אוגוסט דילמן מהדורה מדעית של הנוסח בגעז, על פי חמישה כתבי יד, ואחריה תרגום לגרמנית. מכאן ואילך הפך הספר לנושא מחקר של ממש.

ובשנת 1892 נסגר מעגל. צעיר יהודי בן עשרים ואחת, אליעזר גולדשמידט, תלמידו של דילמן בברלין, תרגם את הספר מגעז לעברית. חיבור שנכתב בידי יהודים בארץ ישראל חזר אל לשונם אחרי דרך ארוכה, שעברה ביוונית ובגעז.

מה גילו הקוראים הראשונים

מה שמצאו הקוראים בתרגומים החדשים הפתיע אותם. הם ציפו לקוריוז, אגדה קדומה על מלאכים ועל ענקים. הם מצאו חיבור יהודי גדול מימי בית שני, שעוסק ביום הדין, בגורל הנפשות אחרי המוות ובדמות שמימית המכונה ״בן האדם״. רעיונות שנחשבו עד אז לחידוש של הנצרות התגלו כחלק מעולם יהודי עשיר, שקדם לה.

ספר אחד, שחזר מאתיופיה באיחור של כאלף שנה, חייב את החוקרים לשרטט מחדש את מפת התקופה כולה. לא בכל יום מתברר שחסר לנו פרק שלם בסיפור שחשבנו שאנחנו מכירים.

הגילויים שבאו אחר כך

הסיפור לא נגמר שם. בחורף של 1886 נמצא בקבר נוצרי עתיק בעיר אחמים שבמצרים כתב יד יווני, ובו שלושים ושניים הפרקים הראשונים של ספר חנוך. ובשנת 1952 התגלו במערה 4 בקומראן קטעים מאחד עשר כתבי יד של הספר בארמית, שפת המקור שלו. הם קדומים ביותר מאלף שנה לכל עותק אתיופי מוכר, והוכיחו שהנוסח ששמרו האתיופים נאמן ברובו.

כך, בתוך פחות ממאתיים שנה, עבר ספר חנוך משמועה לספר שלם, ומספר שלם לספר שאפשר לעקוב אחרי גלגוליו בארבע שפות.

למה דווקא שם

מדוע שרד הספר דווקא באתיופיה? התשובה פשוטה למדי. הכנסייה האתיופית, מן העתיקות בעולם, קיבלה את ספר חנוך לתוך כתבי הקודש שלה ולא הוציאה אותו משם. הספר תורגם לגעז, ככל הנראה בין המאה הרביעית למאה השישית, ומאז הועתק דור אחר דור, בהרים רחוקים מן הוויכוחים של רומא ושל קונסטנטינופול.

בספר עצמו יש פסוק שנקרא היום כמעט כהבטחה:

הַסְּפָרִים יִנָּתְנוּ לָהֶם, וְהֵם יַאֲמִינוּ בָּהֶם וְיִשְׂמְחוּ בָּהֶם, וְכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁלָּמְדוּ מֵהֶם אֶת כָּל דַּרְכֵי הַצֶּדֶק יְקַבְּלוּ אֶת שְׂכָרָם.

ספר חנוך א׳, פרק קד, פסוק 12

אנחנו נוטים להאמין שספרים חשובים שורדים בזכות חשיבותם. סיפורו של ספר חנוך מלמד משהו צנוע יותר. ספר שורד כשיש קהילה אחת, במקום אחד, שממשיכה להעתיק אותו גם כשכל השאר כבר ויתרו. לפעמים די בכך.