בעלי החיים יעידו נגדנו: המוסר של ספר חנוך ב׳

בקצרהלפי פרקים נח ו-נט בספר חנוך ב׳, אלוהים מינה את האדם למושל על בעלי החיים, אבל נפשותיהם שמורות עד הדין הגדול, ושם יאשימו את האדם אם הרע להן. מי שפוגע בבהמה בסתר או הורג אותה שלא כדין מטמא את נפשו שלו.

אדם שיודע שנותרו לו שלושים יום בוחר בקפידה את מה שיאמר. זה מצבו של חנוך בחלק השני של ספר חנוך ב׳. הוא עלה דרך עשרה רקיעים, שמע מפי אלוהים את סודות הבריאה, והוחזר אל הארץ לזמן קצוב, כדי להיפרד מבניו וללמד אותם.

אפשר היה לצפות שידבר על מה שראה למעלה. הוא אכן מדבר על כך, אבל חלק גדול מדבריו עוסק בעניינים ארציים מאוד: איך מתנהגים בכעס, מה מותר לומר על שכן, וגם, באופן שמפתיע את הקורא, איך יש לנהוג בבהמה.

למה הן שותקות

חנוך מתחיל מן ההתחלה. אלוהים, הוא מזכיר לבניו, הביא את כל החיות לפני אדם, ואדם נתן להן שמות. אחר כך מינה אותו למושל על כולן. עד כאן זהו ספר בראשית. ואז הספר מוסיף הסבר משלו לעובדה שאיש לא טרח להסביר לפניו: מדוע החיות אינן מדברות. אלוהים, נאמר שם, עשה אותן אילמות וחסרות בינה, כדי שהאדם יצווה עליהן והן יישמעו לו.

השתיקה של בעלי החיים היא אפוא חלק מסדר השלטון. מי שאינו יכול לדבר אינו יכול לסרב, ואינו יכול להתלונן. ומיד אחר כך בא ההמשך:

אֱלֹהִים לֹא יִשְׁפֹּט אַף נֶפֶשׁ בְּהֵמָה אַחַת בִּגְלַל הָאָדָם, אַךְ יָדוּן אֶת נַפְשׁוֹת בְּנֵי הָאָדָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְבַהֲמוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי לִבְנֵי הָאָדָם מָקוֹם מְיֻחָד. וּכְשֵׁם שֶׁכָּל נֶפֶשׁ אָדָם נִמְנֵית, כָּךְ גַּם הַבְּהֵמוֹת לֹא יֹאבְדוּ, אַף לֹא אַחַת מִנַּפְשׁוֹת הַבְּהֵמוֹת שֶׁבָּרָא אֱלֹהִים, עַד הַדִּין הַגָּדוֹל, וְהֵן יַאֲשִׁימוּ אֶת הָאָדָם אִם הֵרַע לָהֶן בְּמַאֲכָלָן.

ספר חנוך ב׳, פרק נח, פסוקים 6 ו-7

השתיקה, מתברר, היא זמנית. הבהמות אינן נשפטות, שהרי אין להן אחריות. אבל הן נוכחות בדין, והן מדברות שם. מי ששלט בהן כל ימיו ישמע אותן בפעם הראשונה דווקא במקום שבו אין לו עוד שליטה בדבר.

לתמונה הזאת יש תקדים אחד בתורה. בסיפור בלעם האתון פותחת את פיה, ושואלת את בעליה מדוע הכה אותה שלוש פעמים. זו הפעם היחידה בתורה שבהמה מדברת אל אדם, והדבר הראשון שהיא עושה הוא להתלונן.

כדאי לשים לב גם לסעיף האישום הראשון: ״אם הרע להן במאכלן״. הפשע אינו אכזריות יוצאת דופן. זו ההזנחה היומיומית של מי שמחזיק בעל חיים ואינו טורח להאכיל אותו כראוי. המחבר הכיר איכרים. ייתכן שהיה אחד מהם.

מה שנעשה בסתר

הפרק הבא חוזר אל העניין מזווית אחרת:

אַךְ הַהוֹרֵג בְּהֵמָה שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁלּוֹ הוּא הוֹרֵג, וְאֶת בְּשָׂרוֹ הוּא מְטַמֵּא. וְהָעוֹשֶׂה לִבְהֵמָה נֶזֶק כָּלְשֶׁהוּ בַּסֵּתֶר, מַעֲשֶׂה רַע הוּא, וְאֶת נַפְשׁוֹ שֶׁלּוֹ הוּא מְטַמֵּא.

ספר חנוך ב׳, פרק נט, פסוקים 5 ו-6

המילה החשובה כאן היא ״בסתר״. פגיעה בבעל חיים היא העבירה שהכי קל להסתיר. אין עדים, והקורבן לא יספר. הספר סוגר את הפרצה הזאת פעמיים. פעם אחת כשהוא מודיע שהקורבן עצמו יעיד, ופעם שנייה כשהוא קובע שהנזק חוזר אל הפוגע: מי שמטמא נפש בהמה מטמא את נפשו שלו.

הספר אינו דורש מן האדם לוותר על בשר או על קורבנות. באותו פרק נאמר במפורש שהכול ניתן לאדם למאכל, ושקורבן של בהמה טהורה מרפא את נפשו. הדרישה היא שהדבר ייעשה כדין, ובגלוי. הקו שהספר מותח עובר בין שימוש לבין התעללות.

מסורת ארוכה, וצעד אחד מעבר לה

הדאגה לבעלי חיים לא נולדה בספר חנוך ב׳. התורה אוסרת לחסום שור בדישו, מצווה לשלח את האם מן הקן, ודורשת לעזור אפילו לחמורו של שונא שכורע תחת משאו. ספר משלי קובע ש״יודע צדיק נפש בהמתו״. והתלמוד פוסק שאסור לאדם לאכול לפני שנתן מאכל לבהמתו, הלכה שמתאימה להפליא ללשון הספר.

אבל ספר חנוך ב׳ עושה צעד שהמקורות האלה אינם עושים. הוא מעניק לבעלי החיים מעמד בבית הדין. הם כבר אינם רק מי שחובה לרחם עליהם. הם צד בתיק. בספרות העתיקה כמעט שאין לרעיון הזה אח.

פני האדם

אותו היגיון חוזר בדבריו של חנוך גם כשהוא מדבר על בני אדם:

אֱלֹהִים בָּרָא אֶת הָאָדָם בְּיָדָיו, בִּדְמוּת פָּנָיו שֶׁלּוֹ; אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ קָטָן וְגָדוֹל. הַמְגַדֵּף אֶת פְּנֵי הַמּוֹשֵׁל וּמְתַעֵב אֶת פְּנֵי אֱלֹהִים, אֶת פְּנֵי אֱלֹהִים הוּא בּוֹזֶה. הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בְּכַעֲסוֹ בְּאָדָם שֶׁלֹּא פָּגַע בּוֹ, זַעְמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל אֱלֹהִים יַכְרִיתֶנּוּ. וְהַיּוֹרֵק בִּפְנֵי אָדָם לְבַזּוֹתוֹ, יִכָּרֵת בְּמִשְׁפַּט אֱלֹהִים הַגָּדוֹל.

ספר חנוך ב׳, פרק מד, פסוקים 1 ו-2

המבנה זהה. מי שיורק בפני אדם חושב שפגע באדם אחד, חלש ממנו. לפי הספר הוא פגע בפנים שנבראו בדמות פני אלוהים. מי שהתעלל בבהמה חושב שפגע ביצור אילם. לפי הספר הוא פגע בנפשו שלו. בשני המקרים, מה שנראה כפגיעה בחלש מתגלה כפגיעה במשהו גדול הרבה יותר.

ומיד אחרי האזהרה באה הברכה. אשרי מי שעוזר לנפגע, מרים את השבור ונותן צדקה לנצרך. ביום הדין הגדול, אומר חנוך, כל משקל וכל מידה יהיו תלויים כמו בשוק, וכל אדם יכיר את מידתו.

רשימת העדים

אנחנו נוטים לחשוב שהשאלה כיצד ראוי לנהוג בבעלי חיים היא שאלה חדשה, פרי של העת האחרונה. ספר חנוך ב׳ מראה שהיא הטרידה מישהו לפני כאלפיים שנה, ושהוא ניסח אותה בחדות שקשה להתעלם ממנה: מה יאמרו עלינו אלה שאינם יכולים לדבר, אם יום אחד יינתן להם לדבר?

המחבר חשב על שור, על חמור ועל כמה כבשים בחצר. הוא לא היה יכול לדמיין עולם שבו בני אדם מחזיקים עשרות מיליארדי בעלי חיים, רובם במקומות שאיש אינו רואה. אם יש ממש בתמונה שצייר, רשימת העדים ארוכה היום הרבה יותר משהעלה בדעתו.

ואם אין בה ממש, נשאר העיקרון שעליו בנה אותה, והוא אינו תלוי בשום יום דין. את טיבו של מי שמחזיק בכוח אפשר ללמוד בעיקר ממה שהוא עושה כשאיש אינו רואה, למי שאינו יכול להתלונן.