חנוך הסופר: הגיבור שהנשק שלו הוא קולמוס

בקצרהבספר חנוך א׳ פונים המלאכים ואלוהים עצמו אל חנוך בתואר סופר הצדק, משום שתפקידו לכתוב: הוא רושם את גזר הדין של המלאכים שחטאו, מעתיק את הכתוב בלוחות השמיים, ומוסר לבניו ספרים. מסורות מאוחרות מוסיפות שהוא רושם את מעשיו של כל אדם לקראת יום הדין.

לכל גיבור עתיק יש כלי שמזהים אותו בו. לגלגמש יש גרזן, לדוד קלע, להרקולס אלה. לחנוך יש קולמוס. הוא אינו הורג מפלצות ואינו כובש ערים, ובכל זאת מלאכים רועדים מפני מה שהוא כותב. ספרי חנוך בחרו להם גיבור מסוג שכמעט אינו קיים בספרות העתיקה: פקיד.

הראשון שלמד

ספר בראשית אינו אומר מילה על כתיבה. הוא מספר שחנוך התהלך את האלוהים, ודי לו בכך. אלא שספר היובלים, שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, כבר יודע יותר: חנוך היה הראשון מבני האדם שלמד כתב, דעת וחוכמה, והראשון שרשם בספר את אותות השמיים.

בספר חנוך א׳ זה כבר תואר רשמי. אלוהים פונה אליו במילים חנוך, סופר הצדק. אחד מחלקי הספר נפתח בהצהרה שהוא נכתב ביד חנוך הסופר. ובמקום אחר, כשחנוך מספר לבנו על חזון שראה בצעירותו, הוא מתארך אותו כך: ראיתי אותו כשלמדתי לכתוב. קשה למצוא בספרות העתיקה גיבור נוסף שזוכר את השיעורים הראשונים שלו.

מלאכים שצריכים עורך דין

התפקיד הראשון שמוטל על הסופר הוא גם המוזר ביותר. המלאכים שירדו אל הארץ וחטאו שומעים שנגזר דינם, ונבהלים. הם אינם יכולים עוד לפנות אל אלוהים בעצמם. הם פונים אל חנוך:

הֵם בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי שֶׁאֶכְתֹּב לְמַעֲנָם כְּתַב בַּקָּשָׁה, לְמַעַן יִנָּתְנוּ לָהֶם רַחֲמִים, וְשֶׁאָבִיא אֶת בַּקָּשָׁתָם לִפְנֵי אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם. כִּי מֵעַתָּה לֹא יָכְלוּ עוֹד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וְלֹא הֵעֵזּוּ לָשֵׂאת אֶת עֵינֵיהֶם אֶל הַשָּׁמַיִם, מֵחֶרְפַּת הָעֲווֹנוֹת שֶׁבִּגְלָלָם נִשְׁפְּטוּ.

ספר חנוך א׳, פרק יג, פסוקים 4 ו-5

זו תמונה שכדאי לעצור מולה. יצורים שמימיים, שעמדו פעם לפני כיסא הכבוד, מבקשים מבן אדם שינסח בעבורם מסמך. חנוך כותב, יושב על מי דן וקורא את הבקשה עד שהוא נרדם, ומקבל בחלום את התשובה: הבקשה נדחתה. ואז מוטל עליו לכתוב גם את הדחייה ולמסור אותה למלאכים.

בעולם של ספר חנוך, אפילו השמיים מתנהלים בכתב. מי שיודע לכתוב עומד בין הצדדים, ונושא את המסמכים הלוך ושוב.

הארכיון הגדול

ככל שמתקדמים בספר, מתברר עד כמה השמיים האלה מלאים מסמכים. המלאך אוריאל מראה לחנוך את לוחות השמיים, שבהם רשומים מראש כל מעשי בני האדם עד סוף הדורות, וחנוך קורא ומעתיק. גם סדר היקום נמסר בכתב: חנוך רושם מפי אוריאל את מסלולי המאורות, ומוסר את הספרים למתושלח בנו, עם הוראה לשמור עליהם לדורות הבאים. בחזון החיות יושב מלאך ורושם את מעשיהם של הרועים שהופקדו על ישראל, ובשעת המשפט נפתחים הספרים החתומים לפני אלוהים. ואת החוטאים הבטוחים בעצמם מזהיר חנוך במילים שנשמעות כמו הודעה ממשרד ממשלתי:

אַל תְּדַמּוּ בְּנַפְשְׁכֶם וְאַל תֹּאמְרוּ בִּלְבַבְכֶם: ״אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים וְאֵינֶנּוּ רוֹאִים״, כִּי כָּל הַחֲטָאִים נִכְתָּבִים יוֹם יוֹם לִפְנֵי אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם. דְּעוּ מֵעַתָּה: כָּל רִשְׁעָה שֶׁהִרְשַׁעְתֶּם נִכְתֶּבֶת יוֹם יוֹם, עַד יוֹם מִשְׁפַּטְכֶם.

ספר חנוך א׳, פרק צח, פסוקים 7 ו-8

בספר חנוך ב׳ מגיע הרעיון לשיאו. אלוהים מצווה על מלאך ושמו פרבואל להוציא ספרים מן האוצרות ולתת לחנוך קולמוס של כתיבה מהירה. חנוך יושב שישים יום ושישים לילה, וכותב שלוש מאות שישים ושישה ספרים. כשהוא חוזר אל בניו, הוא אומר להם שרשם את מעשיו של כל אדם, ושאיש מילודי הארץ אינו יכול להסתתר. והעם שבא להיפרד ממנו אומר לו שאלוהים מינה אותו לסופר כל בריאתו.

מי המציא סופר כזה

מאין באה הדמות הזאת? רמז אחד מוביל למסופוטמיה. ברשימת המלכים של מסופוטמיה, בין אלה שמלכו לפני המבול, המלך השביעי הוא אנמדורנכי מלך סיפר, עיר אל השמש. לפי המסופר עליו, האלים העלו אותו אל אספתם ולימדו אותו את סודות הניחוש. חנוך הוא השביעי לאדם, ושנות חייו שלוש מאות שישים וחמש, כמספר ימי שנת השמש. חוקרים רבים סבורים שהסופרים היהודים הכירו את הדמות הבבלית, ועיצבו את חנוך כתשובה לה.

אבל יש גם הסבר פשוט יותר. מי כתב את ספרי חנוך? סופרים. אנשים שפרנסתם ומעמדם באו מן היכולת הנדירה לקרוא ולכתוב, ושבילו את ימיהם בהעתקת מגילות ובחישובי לוח. כשאנשים כאלה מדמיינים את האדם שאלוהים אוהב יותר מכול, הם מדמיינים אותו בדמותם. הלוחמים שרו על לוחמים, והסופרים כתבו על סופר.

הקולמוס כחטא

ודווקא בספר הזה מופיעה אחת ההתקפות החריפות על הכתיבה שנשארו לנו מן העולם העתיק. ברשימת המלאכים שהשחיתו את האנושות נזכר אחד, פנימיה שמו, ועליו נאמר:

הוּא שֶׁלִּמֵּד אֶת בְּנֵי הָאָדָם לִכְתֹּב בִּדְיוֹ וּבִנְיָר, וּבְשֶׁל כָּךְ חָטְאוּ רַבִּים, מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. כִּי לֹא לְכָךְ נוֹצַר הָאָדָם, לְחַזֵּק אֶת אֱמוּנָתוֹ בְּעֵט וּבִדְיוֹ.

ספר חנוך א׳, פרק סט, פסוקים 9 ו-10

איך ייתכן שספר שגיבורו סופר רואה בכתיבה חטא? אפשר שלפנינו שתי מסורות שונות שנכרכו יחד. ואפשר שהסתירה אמיתית, ושמחברי הספר ידעו היטב על מה הם מדברים. מי שחי מכתיבה יודע מה אפשר לעשות בה: שטר חוב, חוזה שמנשל אדם מאדמתו, עדות שקר חתומה. הכתב מעניק למילה כוח שאין לדיבור, והכוח הזה אינו שואל מי מחזיק בקולמוס. בידי חנוך הכתב הוא עדות. בידי אחרים הוא נשק.

הסופר נשאר בתפקיד

המסורות המאוחרות לא ויתרו על הסופר. בצוואת אברהם, חיבור יהודי מראשית הספירה, רואה אברהם את בית הדין שבשמיים, ולצד השופט יושב חנוך ורושם את מעשיהן של הנשמות. התרגום הארמי המיוחס ליונתן מוסיף לפסוק בבראשית שחנוך עלה לרקיע ונקרא מטטרון, הסופר הגדול. ובתלמוד הבבלי מטטרון הוא המלאך שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב את זכויותיהם של ישראל.

אנחנו נוטים לחשוב שהרעיון שכל מעשינו נרשמים אי שם הוא חידוש של ימינו, של מצלמות ושל מאגרי מידע. הסופרים של ספר חנוך דמיינו אותו לפני יותר מאלפיים שנה, ומצאו בו נחמה. בעולם שבו החזקים עושים כרצונם ואיש אינו רואה, הם רצו להאמין שמישהו בכל זאת כותב. נשארה רק השאלה שהספר עצמו שואל: מי מחזיק בקולמוס.