בית של אש וקרח: חנוך לפני כיסא הכבוד

בקצרהחנוך רואה חומה בנויה אבני בדולח ומוקפת לשונות אש, אחריה בית גדול שהוא חם כאש וקר כקרח, ואחריו בית שני, גדול ממנו, בנוי להבות אש. בבית השני עומד כיסא רם, ועליו יושב ״הגדול בתהילה״, שמעילו מזהיר מן השמש ולבן מן השלג.

איך מתארים מקום שאסור לראות? המחבר של פרק יד בספר חנוך א׳ עמד בפני בעיה ספרותית קשה. הוא רצה לספר על אדם שעלה לשמיים ועמד לפני אלוהים, ורצה שהקורא ירגיש את מה שהרגיש אותו אדם. הפתרון שמצא היה לבנות את השמיים מחומרים שאינם יכולים להתקיים יחד.

התוצאה היא אחד הפרקים המשפיעים ביותר בספר, ואחד הקצרים שבהם. כל העלייה, מן העננים ועד הכיסא, נמשכת פחות מעשרים פסוקים.

שליח עם מכתב

הרקע כמעט פקידותי. המלאכים השומרים, שירדו אל הארץ וחטאו, יודעים שנגזר דינם, ומבקשים מחנוך שיכתוב בעבורם בקשת רחמים. זהו אולי המסמך המשפטי המוזר ביותר בספרות העתיקה: כתב תחינה של מלאכים, מנוסח בידי אדם. חנוך כותב, יושב לקרוא את הבקשה ליד מי דן, ונרדם. בחלומו עננים קוראים לו, הרוחות נושאות אותו, והוא מוצא את עצמו בשמיים, לפני חומה.

הבית הראשון

בָּאתִי אֶל תּוֹךְ לְשׁוֹן הָאֵשׁ וְקָרַבְתִּי אֶל אוּלָם גָּדוֹל, בָּנוּי אַבְנֵי בְּדֹלַח. כָּתְלֵי הַבַּיִת הַהוּא כְּעֵין רִצְפַּת לִבְנֵי בְּדֹלַח, וְגַם רִצְפָּתוֹ בְּדֹלַח. תִּקְרָתוֹ כְּעֵין מְרוּצַת הַכּוֹכָבִים וְהַבְּרָקִים, וּבֵינֵיהֶם כְּרוּבֵי אֵשׁ, וּשְׁמֵיהֶם מַיִם. אֵשׁ לוֹהֶטֶת סָבִיב לַכְּתָלִים, וְדַלְתוֹתָיו בּוֹעֲרוֹת בָּאֵשׁ. בָּאתִי אֶל הָאוּלָם הַזֶּה, וְהוּא חַם כָּאֵשׁ וְקַר כַּקֶּרַח, וְאֵין בּוֹ עֹנֶג וְאֵין בּוֹ חַיִּים. פַּחַד כִּסָּה אוֹתִי, וּרְעָדָה אֲחָזַתְנִי.

ספר חנוך א׳, פרק יד, פסוקים 10 עד 13

הכול כאן בנוי מניגודים. הקירות עשויים בדולח, כלומר קרח, והם מוקפים לשונות אש שאינן ממיסות אותם. התקרה היא שביל הכוכבים והברקים. ואז בא המשפט שקשה לשכוח: הבית חם כאש וקר כקרח.

כדאי לשים לב גם למה שאין בבית הזה. ״אין בו עונג ואין בו חיים.״ מי שמצפה שהשמיים יהיו מקום נעים יתאכזב. חנוך אינו מתמוגג. הוא רועד, נופל על פניו, ורק כך, מן הרצפה, הוא רואה את ההמשך.

הבית השני

מעבר לבית הראשון נפתח בית שני, גדול ממנו, בנוי כולו להבות אש, והמחבר מודה שאין בכוחו לתאר את הדרו.

הִבַּטְתִּי וְרָאִיתִי בְּתוֹכוֹ כִּסֵּא רָם, מַרְאֵהוּ כְּעֵין הַקֶּרַח, סְבִיבוֹ כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, וְקוֹל כְּרוּבִים. מִתַּחַת לַכִּסֵּא הָרָם יָצְאוּ נַהֲרוֹת אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט בּוֹ. הַגָּדוֹל בִּתְהִלָּה יָשַׁב עָלָיו, וּמְעִילוֹ מַזְהִיר מִן הַשֶּׁמֶשׁ וְלָבָן מִן הַשֶּׁלֶג.

ספר חנוך א׳, פרק יד, פסוקים 18 עד 20

גם כאן האש והקרח באים יחד: הכיסא נראה כקרח, ומתחתיו יוצאים נהרות של אש. וכדאי לשים לב לזהירות. המחבר מתאר את הכיסא, את הנהרות ואת הבגד, מעיל שמזהיר מן השמש ולבן מן השלג. את מי שלובש את המעיל הוא אינו מתאר כלל. גם המלאכים אינם יכולים להיכנס לשם, ורבבות העומדים סביב אינם מתקרבים.

המחבר מוסיף כאן הערה קטנה ומחושבת: אף שרבבות רבבות עומדות לפניו, הוא אינו צריך לעצת איש. חצר של מלך ארצי מלאה יועצים, והמלך תלוי בהם. בחצר הזאת כולם נוכחים, ואיש מהם אינו נחוץ.

בניין שכבר ראינו

חומה, בית חיצוני, ובית פנימי שאליו אין נכנסים. מי שהכיר את המקדש בירושלים זיהה את התוכנית מיד: חצר, היכל, וקודש הקודשים. השמיים של חנוך בנויים כמקדש, וחנוך עובר בהם כמו כוהן, עד למקום שאליו נכנס רק הכוהן הגדול, פעם אחת בשנה.

גם לחזון עצמו יש אבות. ישעיהו ראה את אלוהים יושב על כיסא רם ונישא, והשרפים עומדים ממעל לו. יחזקאל ראה מרכבה של חיות ואופנים, ומעליה רקיע ״כעין הקרח הנורא״. אלא שבשני המקרים האלה הנביא נשאר על הארץ, והמראה הוא שבא אליו. אצל חנוך הכיוון מתהפך: האדם הוא שעולה. לפי מה שידוע לנו, זו הפעם הראשונה בספרות היהודית שמסע כזה מתואר בפירוט.

מאוחר יותר, בספר דניאל, מופיעה תמונה קרובה מאוד: כיסא של שביבי אש, גלגלים של אש דולקת, נהר של אש שיוצא מלפניו, ואלף אלפים שעומדים ומשמשים. שני המחברים שאבו, כנראה, מאותה מסורת.

התשובה

קל לשכוח, בתוך כל האש הזאת, שחנוך בא עם מכתב. אלוהים קורא לו בפיו, ״קרב הנה, חנוך״, ומוסר לו את התשובה למלאכים. היא קצרה ועוקצנית:

לֵךְ וֶאֱמֹר לַמַּלְאָכִים הַשּׁוֹמְרִים שֶׁל הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר שְׁלָחוּךָ לְבַקֵּשׁ בַּעֲדָם: עֲלֵיכֶם לְבַקֵּשׁ בְּעַד בְּנֵי הָאָדָם, וְלֹא עַל בְּנֵי הָאָדָם לְבַקֵּשׁ בַּעַדְכֶם.

ספר חנוך א׳, פרק טו, פסוק 2

המשפט הזה הופך את הסדר הרגיל על ראשו. מלאכים אמורים להתפלל בעד בני האדם. כאן אדם מתפלל בעד מלאכים, ועומד במקום שמלאכים אינם יכולים להיכנס אליו. הסיפור כולו מוביל אל הרגע הזה. המלאכים ירדו מן השמיים ואיבדו את מקומם שם. אדם אחד עלה, והגיע רחוק מהם.

מה צמח מן הפרק הזה

מן הפסוקים המעטים האלה צמחה ספרות שלמה. ספר חנוך ב׳ הרחיב את העלייה למסע דרך עשרה רקיעים. ספר חנוך ג׳, המאוחר מכולם, נפתח באותה תמונה עצמה: אדם שעולה ועומד לפני הכיסא. ספרות ההיכלות, מאות שנים אחר כך, תיארה חכמים שעולים מהיכל להיכל, ושומרים שעומדים בכל פתח. וחכמי המשנה, שהכירו את המשיכה אל המראות האלה, קבעו שאין דורשים במרכבה אפילו בפני תלמיד אחד, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו. התלמוד מספר על ארבעה שנכנסו לפרדס, ורק אחד מהם, רבי עקיבא, יצא בשלום.

החשש מובן. מי שקורא את פרק יד מבין שהמחבר לא ניסה לפתות איש לעלות. השמיים שלו אינם מקום שנשארים בו. חם שם וקר שם בעת ובעונה אחת, ואין שם עונג. זהו מקום שהולכים אליו כדי לשאול שאלה, ושחוזרים ממנו, אם חוזרים, עם תשובה שלא תמיד רצינו לשמוע.

ואולי זה הדבר הכן ביותר בחזון. בני אדם דמיינו את השמיים פעמים רבות כגן, כמשתה או כבית חם. המחבר הקדום הזה דמיין אותם כמקום שהשפה נשברת בו, והשאיר לנו את השברים: אש שאינה ממיסה קרח, ובגד שאין רואים את מי שלובש אותו.