לוויתן ובהמות: שתי המפלצות של ספר חנוך

בקצרהלפי פרק ס בספר חנוך א׳, לוויתן ובהמות הם שני תנינים, כלומר מפלצות ענק, שהופרדו ביום אחד. לוויתן, הנקבה, יושבת בתהומות הים. בהמות, הזכר, שוכן במדבר שומם ושמו דנדאין, ממזרח לגן שבו יושבים הצדיקים.

בעומק הים, מעל המעיינות שמהם נובעים המים, שוכנת מפלצת אחת. הרחק ממנה, במדבר שאין בו דבר, רובצת מפלצת שנייה, גדולה כל כך שחזהּ ממלא את המדבר כולו. הן אינן נפגשות, והן אינן עושות דבר. הן מחכות.

זו התמונה שמצייר פרק ס בספר חנוך א׳, והיא מוזרה גם במונחים של ספר שיש בו ענקים בגובה שלוש מאות אמה. שתי המפלצות אינן מאיימות על איש, ואיש אינו נלחם בהן. הן פשוט מאוחסנות.

בַּיּוֹם הַהוּא יֻפְרְדוּ שְׁנֵי הַתַּנִּינִים: הַנְּקֵבָה, לִוְיָתָן שְׁמָהּ, תֵּשֵׁב בִּתְהוֹמוֹת הַיָּם, מֵעַל מַעְיְנוֹת הַמַּיִם. וְהַזָּכָר, בְּהֵמוֹת שְׁמוֹ, מְמַלֵּא בְּחָזֵהוּ מִדְבָּר שׁוֹמֵם וּשְׁמוֹ דֶּנְדָּאִין, מִמִּזְרָח לַגָּן שֶׁבּוֹ יוֹשְׁבִים הַנִּבְחָרִים וְהַצַּדִּיקִים, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הוּשַׁב אֲבִי זְקֵנִי, הַשְּׁבִיעִי לְאָדָם, הָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת.

ספר חנוך א׳, פרק ס, פסוקים 7 ו-8

שתי חיות מספר איוב

השמות לקוחים מספר איוב. בסוף הספר, כשאלוהים עונה לאיוב מן הסערה, הוא מתאר שתי חיות אדירות. הראשונה היא בהמות: ״הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך״, חיה שעצמותיה ״אפיקי נחושה״. השנייה היא לוויתן, שאי אפשר למשוך בחכה, ו״אין על עפר משלו״.

בספר איוב שתי החיות הן טיעון. ראה מה בראתי, אומר אלוהים, ואמור לי אם אתה מסוגל להבין את העולם. ספר חנוך לוקח את שתיהן, ושואל שאלה שספר איוב לא שאל: היכן הן נמצאות עכשיו?

מפלצת ים עתיקה מאוד

לוויתן מבוגר בהרבה מספר איוב. הנביא ישעיהו מכנה אותו ״נחש בריח״ ו״נחש עקלתון״, ובספר תהלים נאמר לאלוהים: ״אתה רצצת ראשי לויתן״. ראשים, בלשון רבים.

בחפירות שהחלו בשנת 1929 בראס שמרה שעל חוף סוריה התגלו לוחות מן העיר הקדומה אוגרית, בני יותר משלושת אלפים שנה. באחד מהם מסופר שהאל בעל הכה את לתן, ״נחש בריח, נחש עקלתון״, בעל שבעת הראשים. הדמיון ללשונו של ישעיהו כמעט מילולי. לוויתן הוא אפוא ירושה: מפלצת הים של המיתוס הכנעני, שהאל הצעיר מביס אותה כדי להשליט סדר בעולם.

התנ״ך שמר את הזיכרון, ושינה את היחסים. כבר בפרק הראשון של ספר בראשית נאמר שביום החמישי ״ברא אלוהים את התנינים הגדולים״. המשפט הקצר הזה הוא הכרעה במחלוקת עתיקה. במיתוס, מפלצות הים קדמו לעולם, והאל היה צריך לנצח אותן כדי לברוא אותו. בספר בראשית הן נבראות ביום רגיל של עבודה, בין הדגים לעופות. ספר חנוך משתמש באותה מילה בדיוק, וקורא ללוויתן ולבהמות ״שני התנינים״. במזמור קד כבר אין מלחמה: ״לויתן זה יצרת לשחק בו״. המפלצת שאיימה על העולם נעשתה לאחד מיצוריו של אלוהים, כמעט לחיית מחמד.

מה ספר חנוך מוסיף

ספר חנוך מוסיף לסיפור שלושה דברים.

הראשון הוא הזוגיות. לוויתן ובהמות הם כאן נקבה וזכר, שני חצאים של דבר אחד. יחד הם מכסים את העולם כולו, הים והיבשה.

השני הוא ההפרדה. הספר מדגיש שהשניים הופרדו ״ביום אחד״, האחד הושם בתהום הים והשני על היבשה. חזון עזרא, חיבור יהודי מסוף המאה הראשונה לספירה, מסביר מדוע: שניהם נבראו ביום החמישי, והמים לא יכלו להכיל את שניהם. בהמות קיבל חלק מן היבשה, ולוויתן נשאר בים.

השלישי הוא הכתובת. בהמות שוכן במדבר ושמו דנדאין, ממזרח לגן הצדיקים. השם אינו מוכר משום מקור אחר, וכל ההצעות לזהותו נשארו השערות. כדאי לשים לב גם למי שמדבר כאן. הדובר מזכיר את ״אבי זקני, השביעי לאדם״, כלומר את חנוך, ומכאן שהדובר הוא נח. חוקרים רבים רואים בפרק הזה שריד של חיבור קדום על נח, ששולב בספר חנוך.

המספר מבקש לראות את כוחן של שתי המפלצות, ונענה כמעט בנזיפה: אתה, בן אדם, מבקש לדעת את הנסתר.

מפלצות שמחכות לסעודה

למה הן מחכות? ספר חנוך מסתפק ברמז. מלאך השלום אומר שהשתיים נבראו כדי להראות את גדולתו של אלוהים, ושהן מפוטמות לקראת יום הדין. מה ייעשה בהן באותו יום, הפסוק אינו מפרש.

מקורות אחרים מדברים בגלוי. לפי חזון ברוך, בבוא המשיח יתגלה בהמות ממקומו, לוויתן יעלה מן הים, ושניהם יהיו למאכל לכל הנותרים. התלמוד, במסכת בבא בתרא, מרחיב: אלוהים ברא את לוויתן זכר ונקבה, הבין שאם יתרבו יחריבו את העולם, ולכן הרג את הנקבה ושמר את בשרה במלח לצדיקים לעתיד לבוא. מבשרו של לוויתן תיערך סעודה, ומעורו תיעשה סוכה.

המסורת הזאת נשארה חיה. הפיוט ״אקדמות״, שנכתב במאה האחת עשרה ונאמר בחג השבועות בקהילות אשכנז, מתאר את הקרב שיתחולל בין לוויתן לבין שור הבר לפני הסעודה, ואת הצדיקים היושבים סביב השולחן.

שלושה שלבים בחייה של מפלצת

מי שמניח את המקורות האלה זה ליד זה רואה תהליך. בשלב הראשון נלחמים במפלצת: האל מכה את נחש הים ומרוצץ את ראשיו. בשלב השני מאחסנים אותה: לכל מפלצת מוקצה מקום, האחת בתהום והאחרת במדבר, ושתיהן תחת השגחה. בשלב השלישי אוכלים אותה.

כך, בערך, מטפלים בני אדם בפחדים הגדולים שלהם. תחילה הפחד הוא אויב שיש להכריע. אחר כך הוא נעשה לחלק מן הסדר, משהו שיש לו מקום ושאפשר לחיות לצדו. ולבסוף, אם מחכים די זמן, הוא נעשה למעדן.

במאה השבע עשרה נתן הפילוסוף האנגלי תומס הובס לשתי המפלצות תפקיד חדש. ״לוויתן״, שיצא לאור בשנת 1651, הוא שם ספרו על המדינה הריבונית, הכוח האדיר שמונע מבני האדם להשמיד זה את זה. הספר נחשב עד היום לאחד מיסודות המחשבה המדינית. ״בהמות״ הוא שם ספרו על מלחמת האזרחים באנגליה. גם הובס הבין שהשניים באים בזוג.

בעברית של ימינו הסיפור הסתיים בצורה שקטה יותר. לווייתן הוא יונק ימי גדול ועדין, ובני אדם מפליגים הרחק כדי לזכות לראות אותו לרגע. מפלצת התוהו, בעלת שבעת הראשים, סיימה את דרכה כאטרקציה לתיירים. גם זו דרך לנצח מפלצת.