לידת נח: התינוק שהבהיל את אביו

בקצרהלפי פרק קו בספר חנוך א׳, נח נולד כשבשרו לבן כשלג ואדום כפרח השושן, שערו לבן כצמר ועיניו מאירות את הבית כולו כשמש. מיד כשנלקח מידי המיילדת פתח את פיו ודיבר אל אלוהים.

המיילדת עוד החזיקה את התינוק בידיה, וכבר היה ברור שהלידה הזאת אינה דומה לשום לידה אחרת. הבית התמלא אור, התינוק פקח את עיניו, פתח את פיו והתחיל לדבר. האב, שעמד וחיכה לבשורה הרגילה, בן או בת, לא נשאר לשמוע את ההמשך. הוא ברח.

כך נפתח אחד הסיפורים המשונים בספר חנוך א׳, ומי שרגיל לקרוא בספר הזה על מלאכים ועל רקיעים יופתע לגלות שזהו בעיקר סיפור משפחתי. יש בו אב מבוהל, סב מודאג, וסבא רבא שגר רחוק מאוד ויודע הכול.

מה שספר בראשית אינו מספר

ספר בראשית מקדיש ללידת נח שני פסוקים. למך מוליד בן, קורא לו נח, ומסביר את השם: ״זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו״. אין שם אור, אין פחד, ואין שום רמז לכך שמשהו בתינוק עורר תמיהה.

ספר חנוך ממלא את החסר בנדיבות. הסיפור מופיע בפרקים קו ו-קז, ממש בסוף הספר, והמספר הוא חנוך עצמו:

בְּשָׂרוֹ הָיָה לָבָן כַּשֶּׁלֶג וְאָדֹם כְּפֶרַח הַשּׁוֹשָׁן, שְׂעַר רֹאשׁוֹ וְקָדְקֳדוֹ כְּצֶמֶר צָחֹר, וְעֵינָיו יָפוֹת. כְּשֶׁפָּקַח אֶת עֵינָיו, הֵאִיר אֶת כָּל הַבַּיִת כַּשֶּׁמֶשׁ, וְהַבַּיִת כֻּלּוֹ נִמְלָא אוֹר גָּדוֹל. וּכְשֶׁנִּלְקַח מִידֵי הַמְיַלֶּדֶת, פָּתַח אֶת פִּיו וְדִבֵּר אֶל אֱלֹהֵי הַצֶּדֶק.

ספר חנוך א׳, פרק קו, פסוקים 2 ו-3

החשד של למך

למך אינו שמח. הוא רץ אל אביו מתושלח, ומה שהוא אומר לו רחוק מאוד מגאווה של אב טרי:

וְאָמַר לוֹ: בֵּן מְשֻׁנֶּה הוֹלַדְתִּי. אֵין הוּא כִּבְנֵי הָאָדָם, וְדוֹמֶה הוּא לִבְנֵי הַמַּלְאָכִים. דְּמוּתוֹ שׁוֹנָה, וְאֵינֶנּוּ כָּמוֹנוּ: פָּנָיו מְאִירִים, וְעֵינָיו כְּקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ. נִדְמֶה לִי כִּי מִן הַמַּלְאָכִים הוּא, וְלֹא מִמֶּנִּי. וְעַתָּה יָרֵא אֲנִי פֶּן יִהְיֶה אוֹת עַל הָאָרֶץ בְּיָמָיו.

ספר חנוך א׳, פרק קו, פסוקים 5 ו-6

קל לחייך למקרא הדברים, אבל בעולם של ספר חנוך החשד הזה הגיוני לגמרי. כמה דורות קודם לכן, בימי ירד, ירדו מאתיים מלאכים אל הארץ, לקחו להם נשים מבנות האדם והולידו מהן ענקים. מי שחי בעולם כזה ורואה תינוק שפניו זוהרות אינו חושב על נס. הוא חושב על השכנים מלמעלה.

אנחנו נוטים לדמיין שאנשי העולם העתיק קיבלו פלאים בהתלהבות. הסיפור הזה מציע תמונה מפוכחת יותר. התגובה הראשונה של אדם לפלא שמתרחש בביתו היא בהלה, והשנייה היא חיפוש אחר מומחה.

המסע אל קצה העולם

המומחה, במקרה הזה, הוא סבו של האב. חנוך כבר אינו חי בין בני האדם. מושבו עם המלאכים, ולמך יודע זאת. מתושלח יוצא אפוא לדרך, מגיע עד קצה הארץ וקורא בקול. חנוך שומע, בא אליו ושואל בפשטות: למה באת אליי, בני?

מתושלח חוזר על כל הפרטים, והסיפור מרשה לו לחזור עליהם כמעט מילה במילה: הלובן, השיער, העיניים, הדיבור. חנוך מקשיב, ותשובתו מתחילה במקום לא צפוי. לפני שהוא אומר מילה על התינוק, הוא מזכיר את חטא המלאכים. החשד של למך, מתברר, נגע בדבר הנכון. רק הכתובת הייתה שגויה.

וְעַתָּה הוֹדַע לְלֶמֶךְ בִּנְךָ כִּי הַבֵּן שֶׁנּוֹלַד לוֹ בְּנוֹ הוּא בֶּאֱמֶת, וּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, כִּי הוּא יִהְיֶה לָכֶם שְׁאֵרִית. הוּא וּבָנָיו יִנָּצְלוּ מִן הַכִּלָּיוֹן שֶׁיָּבוֹא עַל הָאָרֶץ, עַל כָּל הַחֵטְא וְהֶחָמָס שֶׁיֵּעָשׂוּ בְּיָמָיו עַל הָאָרֶץ.

ספר חנוך א׳, פרק קו, פסוק 18

התינוק הוא אפוא בנו של למך, ודווקא משום כך הוא חשוב. המלאכים הולידו ענקים שהחריבו את הארץ. למך הוליד את האדם שיישאר אחרי שהיא תיחרב. האור שמילא את הבית סיפר על עתידו של הבן, ולא על זהות אביו.

אותו סיפור, מפי האב

בשנת 1947 נמצאה במערה ליד ים המלח מגילה בארמית, שזכתה לשם ״מגילה חיצונית לבראשית״. במגילה הזאת מספר למך בגוף ראשון, והסיפור מקבל סצנה שאין בספר חנוך: שיחה בין בעל לאישה. למך משביע את אשתו, בת־אנוש שמה, שתאמר לו את האמת. היא נסערת, מזכירה לו את הלילה שבו הרתה, ונשבעת שהילד שלו, ולא של אחד מבני השמיים. רק אחר כך הוא רץ אל אביו.

יש בסצנה הזאת משהו שנוגע ללב. בספר חנוך איש אינו שואל את האם דבר, והיא אינה מופיעה כלל. במגילה היא הדמות היחידה שיודעת את האמת ממקור ראשון, ודווקא היא נדרשת להישבע כדי שיאמינו לה.

שני החיבורים מספרים אפוא סיפור אחד, וחוקרים רבים סבורים ששניהם שאבו ממסורת קדומה על נח, שאולי הייתה כתובה בספר שלא הגיע לידינו. קטעים מן הפרקים האלה בארמית נמצאו גם הם בקומראן, בין שרידי ספר חנוך.

למה תינוקות מיוחדים מאירים

נח אינו התינוק היחיד שהאיר בית. התלמוד מספר שכאשר נולד משה ״נתמלא הבית כולו אור״. סיפורים על לידתם של גיבורים, של מייסדים ושל מושיעים חוזרים שוב ושוב אל אותם סימנים: אור, דיבור מוקדם, הורה נבוך.

יש בכך היגיון. מי שמספר על אדם גדול יודע כבר את סוף הסיפור, ומתקשה להאמין שההתחלה הייתה רגילה. אנחנו עושים זאת גם היום, בממדים צנועים יותר: כמעט כל ביוגרפיה של מדען או של מלחינה מוצאת בילדותם רגע שבו ״כבר אז אפשר היה לראות״. ספר חנוך פשוט מדליק את האור חזק יותר.

ובכל זאת, הסיפור הזה שונה מרוב סיפורי הלידה המופלאים בפרט אחד: במרכזו עומד הספק. הקורא יודע שהילד יהיה נח. למך אינו יודע, וכל העלילה נולדת מאי הידיעה שלו.

שם שמבטיח נחמה

הסיפור מסתיים בשם. מתושלח חוזר מקצה העולם, מוסר ללמך את דברי חנוך, והילד נקרא נח, על שם הנחמה שיביא לארץ.

כדאי לעצור רגע על הנחמה הזאת. חנוך אינו מבטיח שהאסון יימנע. הוא אומר במפורש שיבוא מבול, שהארץ תהיה שוממה שנה שלמה, ושאחרי המבול החטא עוד יגדל. הנחמה היחידה היא שמישהו יישאר.

למך קיבל אפוא תשובה מרגיעה ומבהילה גם יחד: הילד שלו, והעולם שהוא מכיר עומד להיגמר. רוב ההורים מביטים בתינוק שנולד להם ושואלים למי הוא דומה. למך שאל את השאלה הזאת, וקיבל תשובה על שאלה אחרת לגמרי: מה יישאר אחריו.