ג׳ון די והשפה החנוכית: האיש שחיפש את ספר חנוך אצל המלאכים

בקצרההשפה החנוכית היא לשון שרשם המלומד האנגלי ג׳ון די בשנים 1583 ו-1584, מפי עוזרו אדוארד קלי, שטען כי מלאכים מכתיבים לו אותה. די כינה אותה לשון המלאכים. השם חנוכית ניתן לה מאוחר יותר, משום שדי האמין שחנוך היה האדם האחרון שידע אותה.

במרץ 1582 הגיע אל ביתו של ג׳ון די, בכפר מורטלייק שעל גדת התמזה, צעיר שאיש לא הכיר, ושהציג את עצמו תחילה בשם בדוי. הוא אמר שהוא יודע לראות רוחות. די הושיב אותו מול אבן בדולח, והצעיר, אדוארד קלי, הביט בה ואמר שהוא רואה מלאך. די שאל לשמו. התשובה, כפי שנרשמה ביומן באותו ערב, הייתה אוריאל.

כך התחיל אחד הניסויים המשונים בתולדות המדע. הוא נמשך כשבע שנים, מילא מאות עמודים, והוליד שפה שלמה. במרכזו עמד ספר שאיש באירופה לא ראה: ספר חנוך.

האיש שרצה לדעת הכול

קל לפטור את ג׳ון די כמכשף, אבל בני דורו ראו בו את אחד האנשים המלומדים באנגליה. הוא היה מתמטיקאי ואסטרונום, כתב את ההקדמה למהדורה האנגלית הראשונה של אוקלידס, וייעץ ליורדי הים של המלכה בענייני ניווט. כשעלתה אליזבת הראשונה לכס המלוכה, הוא שבחר בעבורה, לפי הכוכבים, את יום ההכתרה. בביתו החזיק אלפי ספרים וכתבי יד, אוסף שנחשב לגדול באנגליה כולה. כמה מן החפצים ששימשו אותו, ובהם מראה שחורה מאבן געשית שהובאה ממקסיקו, מוצגים היום במוזיאון הבריטי.

ודווקא משום שקרא כל כך הרבה, הגיע די למסקנה מייאשת. הספרים אינם מספיקים. את הדברים החשובים באמת, חשב, יודעים רק המלאכים.

ספר שנשאר ממנו רק שם

בין הספרים שלא היו בספרייה של די היה אחד שהטריד אותו במיוחד. באיגרת יהודה שבברית החדשה מצוטט משפט מפי חנוך, השביעי לאדם. אבות הכנסייה הזכירו ספר שנושא את שמו. היו שסיפרו שהוא שמור עדיין אצל הנוצרים של אתיופיה. אבל באירופה של המאה השש עשרה לא היה ממנו אפילו עמוד אחד.

די ידע מספר בראשית שחנוך התהלך את האלוהים ונלקח אליו. מי שהתהלך בשמיים, הסיק, ודאי דיבר שם עם המלאכים בלשונם, ואת מה ששמע כתב בספרו. אם הספר אבד, אפשר אולי לפנות אל המקור. המלאכים שלימדו את חנוך עדיין נמצאים במקומם.

הלשון שהוכתבה מן האבן

וכך, ערב אחרי ערב, ישב קלי מול האבן ותיאר מה שהוא רואה, ודי ישב לידו ורשם. בשנת 1583 התחילו המלאכים, לדברי קלי, למסור לשניים לוחות מלאים אותיות, ואלפבית של עשרים ואחת אותיות שלא נראו קודם לכן. שנה אחר כך, בעיר קרקוב, הוכתבו להם קריאות ארוכות בלשון לא מוכרת, יחד עם תרגומן לאנגלית. חלק מהן נמסרו אות אחר אות, מן הסוף להתחלה, כי המלאכים הזהירו שהמילים חזקות מכדי לומר אותן כסדרן. בסך הכול נמסרו ארבעים ושמונה קריאות, שכל אחת מהן נועדה, לדברי המלאכים, לפתוח שער אחר בשמיים.

די כינה אותה לשון המלאכים, והאמין שזו השפה שבה דיבר אדם בגן עדן. ביומניו חוזר שמו של חנוך שוב ושוב. המלאכים סיפרו לו, כך רשם, שחנוך היה האדם האחרון שקיבל את החוכמה הזאת, ושעכשיו היא נמסרת לו. השם שדבק בה מאוחר יותר, השפה החנוכית, נולד מכאן.

השניים נדדו בינתיים מזרחה, לפולין ולבוהמיה, ודי אף התקבל אצל הקיסר רודולף השני בפראג. בשנת 1589 חזר די לאנגליה בלי קלי. הוא מצא את ספרייתו שדודה, ומת בעוני במורטלייק כעבור עשרים שנה.

מה שגילה הבלשן

היומנים נדפסו בשנת 1659 בידי המלומד מריק קזובון, שביקש להוכיח בעזרתם עד כמה מסוכן להתעסק עם רוחות. התוצאה הייתה הפוכה. הספר נעשה אבן יסוד של תורות הנסתר באירופה, ומסדרים של מיסטיקנים בלונדון של המאה התשע עשרה בנו על הלשון הזאת טקסים שלמים.

בשנת 1978 בדק את הלשון בלשן אוסטרלי, דונלד לייקוק, כפי שבודקים כל שפה אחרת. הוא מצא שיש לה אוצר מילים משלה, אבל הצלילים שלה הם הצלילים של האנגלית, וסדר המילים במשפט הוא סדר המילים של האנגלית. המלאכים של קלי דיברו, כך מתברר, בתחביר של לונדון.

הספר האמיתי מגיע

בשנת 1773 חזר הנוסע הסקוטי ג׳יימס ברוס מאתיופיה, ובמטענו שלושה עותקים של ספר חנוך. הספר שדי חלם עליו היה שם כל הזמן, בכנסיות שעל הרמה האתיופית, כפי שסיפרה השמועה. הוא תורגם לאנגלית רק בשנת 1821, בידי ריצ׳רד לורנס מאוקספורד, ומי שציפה למצוא בו את לשון המלאכים של די התאכזב. התברר שאין בו לשון סודית, ואין בו אלפבית של מלאכים. חנוך אכן לומד שם מפי אוריאל, אבל אוריאל מלמד אותו את מסלולי השמש והירח ואת חשבון הימים בשנה.

ויש בספר דבר שהיה מביך את די עוד יותר. החטא הגדול שהספר מספר עליו הוא חטאם של מלאכים שירדו אל בני האדם, ומסרו להם סודות שלא נועדו להם. כך נאמר להם בגזר הדין:

אַתֶּם הֱיִיתֶם בַּשָּׁמַיִם, אַךְ לֹא כָּל הַנִּסְתָּרוֹת נִגְלוּ לָכֶם. סוֹד נִקְלֶה יְדַעְתֶּם, וּבִקְשִׁי לְבַבְכֶם גִּלִּיתֶם אוֹתוֹ לַנָּשִׁים, וּבַסּוֹד הַזֶּה הִרְבּוּ הַגְּבָרִים וְהַנָּשִׁים אֶת הָרַע עַל הָאָרֶץ.

ספר חנוך א׳, פרק טז, פסוק 3

חנוך של הספר מקבל את ידיעותיו בדרך אחרת. הוא אינו מזמין את המלאכים אל ביתו. הוא נלקח אליהם, רואה מה שמראים לו, וחוזר כדי לכתוב. לפי ספר חנוך, מלאך שמתייצב בחדר וחושף סודות הוא סיבה לדאגה.

מה חיפש ג׳ון די

אנחנו נוטים לחשוב על ספר אבוד כעל חלל ריק. בפועל, ספר אבוד הוא מסך, וכל דור מקרין עליו את מה שחסר לו. די, איש המאה השש עשרה, היה משוכנע שמאחורי העולם מסתתר צופן, ושמי שיחזיק במפתח יבין הכול. לכן הספר האבוד שדמיין היה ספר של צפנים. הספר האמיתי עוסק בשאלות אחרות לגמרי: מדוע יש רע בעולם, ומי ייתן עליו את הדין. אלה שאלות מסעירות פחות מצופן, ומטרידות הרבה יותר.

כדאי לזכור זאת בכל פעם שמבטיחים לנו את סודותיו של ספר חנוך. הספר איננו אבוד עוד, ואפשר פשוט לקרוא אותו.