ספר חנוך במסורת היהודית: מן המדרש ועד הזוהר

בקצרההיחס מסויג. במדרש בראשית רבה מובאות דעות שחנוך היה לפעמים צדיק ולפעמים רשע, ושמת ככל אדם. גם רש״י, בעקבות המדרש, מפרש שאלוהים סילק אותו לפני זמנו כדי שלא יחזור להרשיע.

יש ספרים שנדחים, ונעלמים. ויש ספרים שנדחים, וממשיכים להסתובב בבית כמו קרוב משפחה שאיש אינו מזמין, ובכל זאת הוא מגיע לכל שמחה. ספר חנוך שייך לסוג השני.

חכמי ישראל לא כללו אותו בתנ״ך. אחרי ימי בית שני חדלו להעתיק אותו בעברית ובארמית, והנוסח המקורי אבד. ובכל זאת, מי שעוקב אחרי הספרות היהודית לדורותיה מגלה שהספר, או לפחות רעיונותיו, לא עזבו אותה מעולם.

בימי בית שני: ספר מן השורה

כדאי להתחיל מן ההתחלה. בימי בית שני ספר חנוך לא היה ספר שוליים. ספר היובלים משבח את חנוך כאדם הראשון שלמד כתב וחוכמה, ומסתמך על ספריו. בן סירא, חכם ירושלמי מן המאה השנייה לפני הספירה, מונה אותו בראש רשימת אבות העולם, וכותב שמעטים נוצרו על הארץ כמוהו. ובמערות קומראן נמצאו קטעים מאחד עשר עותקים של הספר.

בשלב הזה חנוך הוא גיבור מוסכם. המחלוקת תבוא אחר כך.

חז״ל: שתיקה, והסתייגות

בספרות חז״ל המצב שונה לגמרי. במשנה חנוך אינו נזכר. בתלמוד הבבלי כמעט שאין לו זכר. ובמקום שבו הוא מופיע, במדרש בראשית רבה, הטון צונן במפגיע.

המדרש מביא כמה דעות על הפסוק ״ואיננו, כי לקח אותו אלוהים״, וכמעט כולן נועדו להנמיך את קומתו. לפי דעה אחת, חנוך היה לפעמים צדיק ולפעמים רשע, ואלוהים אמר: אסלק אותו בעודו בצדקו. לפי דעה אחרת, חנוך לא נכתב כלל בספרם של צדיקים. והמדרש מספר גם על ויכוח: מינים טענו לפני אחד החכמים שלא נאמרה בחנוך מיתה, והחכם השיב להם ש״לקיחה״ פירושה מיתה, והביא ראיה מספר יחזקאל.

הוויכוח הזה מלמד הרבה. היו אנשים שראו בחנוך אדם שלא מת, וביקשו לבנות על כך. החכמים הכירו את הטענה, וסירבו לה. גם תרגום אונקלוס, התרגום הארמי המקובל לתורה, מתרגם את הפסוק כך שאלוהים המית את חנוך. ורש״י, שפירושו מלווה כל ילד שלומד חומש, הולך בעקבות המדרש: צדיק היה, וקל בדעתו לשוב ולהרשיע, ולכן מיהר הקדוש ברוך הוא וסילקו.

כך קרה שרוב היהודים שגדלו על החומש הכירו את חנוך כדמות מפוקפקת מעט, בלי לדעת שיש ספר שלם שמספר עליו סיפור אחר.

המלאכים חוזרים בשמות אחרים

גם הסיפור המרכזי של הספר, על המלאכים שירדו אל בנות האדם, לא התקבל בברכה. במדרש בראשית רבה מפרש רבי שמעון בר יוחאי ש״בני האלוהים״ הם בני הדיינים, ומקלל את מי שקורא להם בני אלוהים.

ובכל זאת, הסיפור מצא דרכים לחזור. תרגום ארמי אחר לתורה, המיוחס ליונתן, מזכיר בשמותיהם את שמחזאי ועזאל, שנפלו מן השמיים. בתלמוד, במסכת יומא, נאמר שהשעיר לעזאזל מכפר על מעשה עוזא ועזאל. ובמדרשים מאוחרים מסופרת אגדה שלמה על שני מלאכים שקטרגו על בני האדם, ביקשו לרדת לארץ כדי להוכיח שיעמדו בניסיון, ונכשלו מיד. באחת הגרסאות מופיעה גם נערה שסירבה להם, ונקבעה בשמיים בין הכוכבים.

שמעזא ועזאזל של ספר חנוך קל לזהות כאן, גם אם השמות השתנו מעט והמוסר התהפך. במדרש, הסיפור כבר איננו על מקור הרע בעולם. הוא סיפור על מלאכים שלמדו בדרך הקשה שלא כדאי לזלזל בבני אדם.

חנוך עולה לגדולה: מטטרון

ההפתעה הגדולה מחכה בספרות הסוד. אותו תרגום ארמי המיוחס ליונתן מתרגם את הפסוק על חנוך באופן הפוך מאונקלוס: חנוך עלה לרקיע במאמר ה׳, ונקרא שמו מטטרון, הסופר הגדול.

בספרות ההיכלות, ספרות המיסטיקה היהודית הקדומה, הרעיון מתפתח לסיפור שלם. בחיבור המכונה ספר חנוך ג׳, או ספר היכלות, עולה רבי ישמעאל לשמיים ופוגש שם את המלאך מטטרון, שר הפנים. מטטרון מספר לו שהוא חנוך בן ירד, שנלקח מן הארץ בדור המבול, ושגופו הפך לאש.

גם התלמוד מכיר את מטטרון. במסכת חגיגה מסופר שאלישע בן אבויה ראה אותו יושב במרום וכותב את זכויותיהם של ישראל, וכמעט טעה לחשוב שיש שתי רשויות בשמיים. התלמוד אינו מזכיר שם את חנוך. אבל המלאך שיושב וכותב מזכיר מאוד את האיש שספר היובלים קרא לו הסופר הראשון.

יש בכך אירוניה לא קטנה. חכמי המדרש טרחו להזכיר שחנוך היה בסך הכול אדם. חכמי הסוד עשו ממנו את הבכיר שבמלאכים.

ימי הביניים והזוהר

בימי הביניים חנוך ממשיך להופיע. בספר הישר, חיבור סיפורי שמגולל מחדש את סיפורי התורה, חנוך הוא מלך צדיק שמלמד את בני האדם דעת, ובסופו הוא עולה השמיימה בסערה, בסוסי אש. לפי מסורת אחרת, הוא נמנה עם קומץ האנשים שנכנסו לגן עדן בחייהם.

ובספר הזוהר, החיבור המרכזי של הקבלה, נזכר כמה פעמים ״ספרו של חנוך״, ומובאים דברים בשמו. אין אלה ציטוטים מספר חנוך שבידינו. אבל עצם הידיעה שקיים ספר כזה, ושיש בו סודות, נשמרה.

המסורת עצמה מתארת את ההעברה הזאת מדור לדור. כך אומר חנוך לבנו:

חָכְמָה נָתַתִּי לְךָ, לְבָנֶיךָ וְלַבָּנִים שֶׁיִּוָּלְדוּ לְךָ, לְמַעַן יִמְסְרוּ אֶת הַחָכְמָה הַזֹּאת לִבְנֵיהֶם, לְדוֹרוֹת עוֹלָם.

ספר חנוך א׳, פרק פב, פסוק 2

החזרה הביתה

בשנת 1892 תרגם אליעזר גולדשמידט את הספר מגעז לעברית, ובפעם הראשונה מזה דורות רבים יכול היה קורא עברי לקרוא את ספר חנוך עצמו, ולא רק שמועות עליו. במאה העשרים נכלל הספר במהדורות העבריות של הספרים החיצונים, וקטעיו הארמיים התגלו בקומראן, במרחק קצר מן המקום שבו נכתב.

ויש קהילה יהודית אחת שלא הייתה צריכה לחכות לכל זה. יהודי אתיופיה שמרו את ספר חנוך בגעז בין ספריהם המקודשים, לאורך כל הדורות.

מה מלמד ספר שלא הלך

אנחנו נוטים לתאר מסורת כמו נהר אחד, שזורם בערוץ אחד. סיפורו של ספר חנוך מציג תמונה מעניינת יותר. מה שנדחה מן הערוץ הראשי אינו מתייבש בהכרח. הוא ממשיך לזרום מתחת לפני השטח, ומפעם לפעם פורץ במקום בלתי צפוי: בתרגום ארמי, באגדה על שני מלאכים, בשמו של מלאך שיושב וכותב.

החכמים שהשאירו את הספר בחוץ ידעו כנראה מה הם עושים. ספק אם שיערו שרעיונותיו ימצאו את הדרך חזרה, ושאלפיים שנה אחר כך יקראו בו בעברית.