אוי לכם, העשירים: המחאה החברתית של ספר חנוך

בקצרהאיגרת חנוך היא החלק האחרון של ספר חנוך א׳, בפרקים צא עד קה. חנוך פונה בה אל בניו ואל הדורות הבאים, מוכיח את החוטאים ואת העשירים ומעודד את הצדיקים. רוב החוקרים מתארכים אותה למאה השנייה לפני הספירה.

״אוי לכם, העשירים, כי בעושרכם בטחתם.״ מי שפותח את החלק האחרון של ספר חנוך א׳ ומצפה לעוד מלאכים ורקיעים מוצא שם דבר אחר לגמרי: כתב אישום. אין בו מסעות אל קצה העולם ואין בו חיות סמליות. יש בו בתים, אוצרות של כסף וזהב, עדי שקר, ואנשים שעמלים קשה ואינם רואים פרי.

החלק הזה מכונה איגרת חנוך, והוא משתרע על פני פרקים צא עד קה. חנוך מדבר בו אל בניו, אבל הנמענים האמיתיים הם שני ציבורים שחיו בארץ ישראל במאה השנייה לפני הספירה: ״החוטאים״, שהם ברובם עשירים ותקיפים, ו״הצדיקים״, שהם ברובם האנשים שתחתיהם.

רשימת האישומים

הצורה מוכרת מן הנביאים. ישעיהו קרא ״הוי מגיעי בית בבית״, ועמוס הוכיח את השאננים שבציון. איגרת חנוך לוקחת את הקריאה הזאת וחוזרת עליה עשרות פעמים, כמעט בלי הפסקה. המחבר אינו מסתפק בהאשמה. הוא נותן לנאשמים לדבר:

אוֹי לָכֶם, הָאוֹצְרִים כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק, וְאוֹמְרִים: ״הֶעֱשַׁרְנוּ, אוֹצָרוֹת יֵשׁ לָנוּ, וְאָסַפְנוּ כָּל אֲשֶׁר חָפַצְנוּ. וְעַתָּה נַעֲשֶׂה כָּל אֲשֶׁר זָמַמְנוּ, כִּי כֶּסֶף אָצַרְנוּ, אֶת אוֹצְרוֹתֵינוּ מִלֵּאנוּ, וְרַבִּים כַּמַּיִם פּוֹעֲלֵי בָּתֵּינוּ.״ אַךְ כַּמַּיִם יִנָּגֵר וְיַחֲלֹף שִׁקְרְכֶם. עָשְׁרְכֶם יַעֲזֹב אֶתְכֶם מְהֵרָה וְלֹא יוֹתִיר לָכֶם שְׁאֵרִית, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עֲשִׂיתֶם בְּחָמָס, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִקְלָלָה גְּדוֹלָה.

ספר חנוך א׳, פרק צז, פסוקים 8 עד 10

כדאי לשים לב למה שהעשירים אומרים על עצמם. הם אינם מתנצלים ואינם מסתירים דבר. הם מרוצים. יש להם אוצרות, יש להם תוכניות, ופועלי בתיהם ״רבים כמים״. המחבר משתמש באותה מילה נגדם: כמים ייגר עושרם.

החטא, בעיני האיגרת, אינו העושר עצמו. החטא הוא הדרך: ״שלא בצדק״, ״בחמס״. הרשימה ארוכה ומפורטת. יש בה בתים שנבנו בעוול, אנשים שאוכלים את מיטב החיטה ורומסים את הדלים בכוחם, עדי שקר וכותבי דברי כזב. יש בה אפילו גברים שעונדים עדיים יותר מן הנשים ולובשים בגדי צבעונים יותר מן העלמות. מי שכתב את הדברים הכיר את האנשים האלה מקרוב, וכנראה גם ראה את בתיהם מבחוץ.

השערורייה האמיתית

אילו הסתפקה האיגרת בהאשמות, היא הייתה עוד דף בספרות התוכחה. מה שמייחד אותה הוא שהיא מודה בעובדה מביכה: לרשעים טוב.

אוֹי לָכֶם, הַחוֹטְאִים, כַּאֲשֶׁר תָּמוּתוּ בְּחֶטְאֲכֶם, וְהַדּוֹמִים לָכֶם יֹאמְרוּ עֲלֵיכֶם: ״אַשְׁרֵי הַחוֹטְאִים, כִּי כָּל יְמֵיהֶם רָאוּ בְּטוֹב! וְעַתָּה מֵתוּ בְּאֹשֶׁר וּבְעֹשֶׁר. צָרָה וְהֶרֶג לֹא רָאוּ בְּחַיֵּיהֶם, בְּכָבוֹד מֵתוּ, וּמִשְׁפָּט לֹא נַעֲשָׂה בָּהֶם בְּחַיֵּיהֶם.״

ספר חנוך א׳, פרק קג, פסוקים 5 ו-6

זו הבעיה שהטרידה גם את איוב ואת קהלת. ההבטחה הישנה, שלפיה הצדיק מצליח והרשע נענש, אינה עומדת במבחן המציאות. העשירים חיים בנוחות, מתים בכבוד, ואיש אינו בא איתם חשבון. והצדיקים, בינתיים, מתלוננים במילים שקשה לשכוח: קיווינו להיות לראש, והיינו לזנב.

התשובה של איגרת חנוך היא שהחשבון פשוט עוד לא נסגר. נפשות החוטאים יירדו אל השאול, ושם תהיה צרתן גדולה. לצדיקים נאמר שהמלאכים מזכירים אותם לטובה בשמיים, ששמותיהם כתובים שם, ושיום אחד יאירו כמאורות השמיים. זהו אחד הניסוחים הקדומים והברורים בספרות היהודית לרעיון של שכר ועונש אחרי המוות. הרעיון, מסתבר, נולד מתוך תסכול.

מישהו רושם

לעשירים של האיגרת יש בתים, אוצרות ופועלים. מה יש לעניים? לפי המחבר, יש להם פנקס.

וְאַתֶּם, הַחוֹטְאִים, אוֹמְרִים: ״לֹא יִפָּקְדוּ וְלֹא יִכָּתְבוּ כָּל חֲטָאֵינוּ.״ אַךְ דְּעוּ כִּי כָּל חֲטָאֵיכֶם נִכְתָּבִים יוֹם יוֹם.

ספר חנוך א׳, פרק קד, פסוק 6

זהו הנשק של מי שאין לו נשק אחר. הוא אינו יכול להעמיד את העשיר למשפט, מפני שהשופטים שייכים לעשיר. הוא יכול רק להודיע לו שהכול נרשם, יום יום, ושהרשימה שמורה במקום שאליו ידו של העשיר אינה מגיעה. גם עדים אינם חסרים: לפי האיגרת, האור והחושך, היום והלילה, רואים את כל החטאים.

אנחנו נוטים לחשוב שהפחד מפני מעקב ותיעוד הוא המצאה של העידן שלנו. האיגרת מלמדת שהרעיון עתיק מאוד, ושבמקורו הוא נועד להפחיד דווקא את החזקים. הרבה לפני המצלמות היה ספר בשמיים, ומי שהחזיק בו היה מישהו שאי אפשר לשחד.

מי אשם ברוע

בתוך כל זה מסתתר פסוק אחד שחוקרים חוזרים אליו שוב ושוב:

אֲנִי נִשְׁבָּע לָכֶם, הַחוֹטְאִים: כְּשֵׁם שֶׁהַר לֹא הָיָה לְעֶבֶד וְלֹא יִהְיֶה, וְגִבְעָה לֹא הָיְתָה לְשִׁפְחַת אִשָּׁה, כָּךְ הַחֵטְא לֹא נִשְׁלַח אֶל הָאָרֶץ: בְּנֵי הָאָדָם הֵם שֶׁיָּצְרוּ אוֹתוֹ, וְכָל עוֹשָׂיו יִהְיוּ לִקְלָלָה גְּדוֹלָה.

ספר חנוך א׳, פרק צח, פסוק 4

למי שקרא את תחילת ספר חנוך, המשפט הזה מפתיע. שם סופר שהרוע הגיע מלמעלה: מלאכים ירדו, לימדו את בני האדם מלחמה וכישוף, והשחיתו את הארץ. כאן נאמר ההפך. איש לא שלח את החטא. בני האדם יצרו אותו בעצמם.

שתי התשובות נמצאות באותו ספר, ואין בכך תקלה. ספר חנוך נכתב בידי כמה מחברים, ולכל אחד מהם הייתה סיבה משלו. מי שרוצה להסביר מדוע העולם כולו מקולקל מספר על מלאכים שנפלו. מי שרוצה לבוא חשבון עם אנשים מסוימים אינו יכול להרשות להם את התירוץ הזה. עשיר שרמס את שכנו לא יוכל לטעון ביום הדין שעזאזל אשם.

הד ארוך

האיגרת לא נשכחה. חלק גדול ממנה שרד גם ביוונית, בפפירוס מן המאה הרביעית לספירה, וקטעים ממנה בארמית נמצאו בקומראן. ומי שקורא את הברית החדשה שומע קולות דומים מאוד. בבשורה על פי לוקס נאמר ״אוי לכם העשירים״, ומסופר שם משל על עשיר ועל עני ששמו לזרוס, שגורלם מתהפך אחרי המוות. איגרת יעקב קוראת לעשירים לבכות ולהיליל על הצרות שיבואו עליהם. חוקרים עמדו על הקרבה בין הטקסטים האלה לבין איגרת חנוך, גם אם קשה להוכיח מי קרא את מי.

אומרים שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. איגרת חנוך מזכירה שלפעמים כותבים גם המפסידים. הבתים שנבנו בעוול במאה השנייה לפני הספירה נעלמו מזמן, ואיש אינו זוכר את שמות בעליהם. כתב האישום נגדם עדיין נקרא.