ספר הענקים: הספר האבוד שגלגמש מופיע בו

בקצרהספר הענקים הוא חיבור יהודי בארמית מימי בית שני, שמספר על הענקים, בני המלאכים שירדו אל הארץ: על חלומותיהם המבשרים רעות, ועל פנייתם אל חנוך כדי שיפתור אותם. הספר אינו חלק מספר חנוך שבידינו, והוא ידוע רק מקטעים.

בראשית המאה העשרים חזרו משלחות גרמניות מנווה המדבר טורפאן, תחנה על דרך המשי במערב סין, ובארגזיהן אלפי קרעים של כתבי יד. חלק מהם היו כתובים בפרסית אמצעית, בסוגדית ובטורקית עתיקה, ונדרשו עשרות שנים כדי לקרוא אותם. בשנת 1943 פרסם החוקר ולטר ברונו הנינג קבוצה אחת מן הקרעים. הם סיפרו על ענקים שחולמים חלומות רעים, ועל חכם אחד ושמו חנוך.

איך הגיע חנוך אל שולי מדבר טקלה מקאן? התשובה עוברת דרך נביא פרסי אחד, דרך מערה אחת ליד ים המלח, ודרך ספר שאבד פעמיים.

הנביא שאהב ענקים

הנביא הוא מאני, שנולד בבבל בשנת 216 לספירה וגדל בכת של טובלים שהיו לה שורשים יהודיים ונוצריים. הדת שייסד, המניכאיזם, התפשטה תוך דורות מעטים מצפון אפריקה ועד סין, והייתה במשך מאות שנים מן הדתות הנפוצות בעולם. בין ספרי הקודש שלה נמנה חיבור ושמו ספר הענקים.

כשפרסם הנינג את הקרעים מטורפאן, התברר שספרו של מאני נשען על מסורת יהודית קדומה, קרובה לספר חנוך. אלא שהמקור עצמו היה חסר. איש לא ראה אותו זה יותר מאלף שנה.

הקרעים ממערה 4

המקור התגלה בקצה השני של אסיה. בין אלפי הקרעים שהוצאו ממערות קומראן היו גם פיסות קלף בארמית שאיש לא ידע לשייך. בראשית שנות השבעים הבחין החוקר יוזף מיליק שהשמות המופיעים בהן מוכרים לו מן הפרסום של הנינג. הוא הבין שלפניו ספר הענקים המקורי, קדום לזה של מאני בכארבע מאות שנה.

הקרעים קטנים מאוד, לעיתים כמה מילים בלבד, ואת סדר העלילה משחזרים החוקרים עד היום כמו תצרף שרוב חלקיו חסרים. ובכל זאת זוהו בקומראן שרידים של כעשרה עותקים של הספר. מספר כזה מעיד שהחיבור היה אהוב על אנשי המקום. מיליק אף הציע שספר הענקים היה במקורו אחד מחלקי ספר חנוך עצמו, והוצא ממנו מאוחר יותר. רוב החוקרים לא קיבלו את ההצעה, אבל היא ממחישה עד כמה שני החיבורים קרובים זה לזה.

הסיפור מצדן של המפלצות

בספר חנוך הענקים הם בעיה שיש לפתור. הם זוללים, שופכים דם, ואין להם שמות ואין להם דברים משלהם. כשנגזר דינם, הם אפילו אינם נוכחים:

וּלְגַבְרִיאֵל אָמַר אֱלֹהִים: צֵא אֶל הַמַּמְזֵרִים וְהַמְשֻׁקָּצִים, אֶל יַלְדֵי הַזִּמָּה, וְהַשְׁמֵד אוֹתָם. אֶת יַלְדֵי הַזִּמָּה וְאֶת בְּנֵי הַמַּלְאָכִים הַשּׁוֹמְרִים הוֹצֵא מִקֶּרֶב בְּנֵי הָאָדָם, וְשַׁלַּח אוֹתָם אִישׁ בְּאָחִיו, לְמַעַן יַשְׁמִידוּ זֶה אֶת זֶה בְּרֶצַח, וְלֹא יַאֲרִיכוּ יָמִים.

ספר חנוך א׳, פרק י, פסוק 9

ספר הענקים מספר את אותו סיפור מן הצד השני. כאן יש לענקים שמות: אוהיה והַהיה, בניו של שמעזא, ומהוי, בנו של ברקאל. הם מדברים זה עם זה, והם מפחדים. הפחד בא אליהם בחלומות. אחד מהם רואה לוח שנטבל במים. אחר רואה גן גדול ובו גננים שמשקים את העצים, עד שאש יורדת ושורפת הכול. חלום שלישי מראה את שליט השמיים יורד אל הארץ, כיסאות מוצבים, וספרים נפתחים.

הענקים אינם מבינים את החלומות, אבל מבינים שהם מבשרים רע. הם מחליטים לפנות אל האיש היחיד שיודע לפרש, חנוך הסופר, ושולחים אליו את מהוי, שעף כנשר מעל המדבר הגדול. חנוך משיב בלוח כתוב, והתשובה אינה מרגיעה: המבול בדרך.

קשה לקרוא את הקרעים האלה בלי לחוש משהו כלפי הענקים. הם לא בחרו להיוולד. הם תוצאה של חטא שחטאו אבותיהם, והם הראשונים שישלמו עליו. ספר חנוך אומר זאת במשפט אחד, שמופנה אל המלאכים: תחילה תראו באובדן בניכם האהובים. ספר הענקים כתב על המשפט הזה חיבור שלם.

גלגמש מחליף צד

בין הענקים מופיעים שני שמות שמפתיעים כל מי שלמד משהו על המזרח הקדום: גלגמש וחובבש.

גלגמש הוא גיבור האפוס הגדול של מסופוטמיה, מלך ארך, ששני שלישים בו אל ושליש אדם. חובבש הוא חומבבה, השומר האימתני של יער הארזים, שגלגמש וחברו אנכידו יוצאים להרוג. האפוס היה מוכר בכל המזרח הקדום במשך כאלפיים שנה, ולוחות שלו נמצאו ממסופוטמיה ועד מגידו.

מחבר ספר הענקים, יהודי שכתב בארמית, הכיר את השמות האלה, ועשה בהם מעשה מחוכם. הוא לא התווכח עם האפוס, וגם לא התעלם ממנו. הוא פשוט שיבץ את הגיבור הגדול של התרבות השכנה ברשימת הענקים, בניהם של המלאכים שחטאו, שסופם לטבוע. כך תרבות אחת מעכלת את גיבוריה של תרבות אחרת: היא אינה מוחקת אותם. היא נותנת להם תפקיד קטן בסיפור שלה.

מתרגמיו של מאני עשו אחר כך אותו דבר בדיוק, בכיוון ההפוך. בנוסח הפרסי של הספר הוחלפו שמותיהם של אוהיה ואחיו בסאם ובנרימאן, שני גיבורים מן האגדה האיראנית, כדי שהקוראים במזרח יפגשו בסיפור דמויות שהם כבר מכירים. הענקים של קומראן קיבלו שמות חדשים, והמשיכו בדרכם.

עקבות בתלמוד

הספר אבד, אבל משהו ממנו נשאר גם במסורת היהודית. התלמוד הבבלי מזכיר בדרך אגב שסיחון ועוג, מלכי הענקים שבהם נלחם משה, היו בניו של אחיה בן שמחזאי. במדרש מימי הביניים מופיעים שני בניו של שמחזאי, והם חולמים חלומות על גן שנכרת ועל לוח שנמחק. מי שסיפר את המדרש כבר לא ידע שיש לו מקור כתוב בן אלף שנים ויותר.

ספר שאבד פעמיים

ספר הענקים נכתב בארץ ישראל, נגנז במערה, תורגם ועובד בבבל, נדד מזרחה עם סוחרים ונזירים, ונשכח גם שם. הוא נמצא מחדש פעמיים בתוך שבעים שנה, בשתי שפות ובשתי יבשות, ורק כשהונחו שני הממצאים זה ליד זה התברר שמדובר באותו ספר.

אנחנו רגילים לחשוב שספרים שייכים למי שכתב אותם. גורלו של ספר הענקים מלמד שהם שייכים למי שנושא אותם. יהודי כתב אותו, נביא פרסי אימץ אותו, מתרגמים ממרכז אסיה שמרו אותו, וחוקר פולני וחוקר גרמני הפגישו את שני חצאיו. ובמרכזו, לאורך כל הדרך, נשארו כמה ענקים שחולמים חלום רע ומבקשים שמישהו יסביר להם אותו.