חנוך, האיש שלא מת

פרק ה בספר בראשית הוא אחד הפרקים החדגוניים בתנ״ך. עשרה דורות, מאדם ועד נח, ולכל אחד מהם אותה נוסחה: הוא חי כך וכך שנים, הוליד בנים ובנות, ״וימות״. אדם חי תשע מאות ושלושים שנה, וימות. שת חי תשע מאות ושתים עשרה שנה, וימות. הקורא מתרגל לקצב, כמו שמתרגלים לתקתוק של שעון.

ואז, בדור השביעי, השעון מפספס פעימה: ״ויתהלך חנוך את האלוהים, ואיננו, כי לקח אותו אלוהים״. בלי ״וימות״. מכל האנשים ברשימה, רק על אחד לא נאמר שמת.

מי היה חנוך

חנוך היה בנו של ירד, אביו של מתושלח, ואבי סבו של נח. הוא הדור השביעי מאדם הראשון, ואין לבלבל בינו לבין חנוך אחר, בנו של קין, שעל שמו נקראה העיר הראשונה. התורה מוסרת עליו שלושה פרטים בלבד: שהתהלך את האלוהים, שחי שלוש מאות שישים וחמש שנים, ושאלוהים לקח אותו.

המספר אינו מקרי, כנראה. שלוש מאות שישים וחמש הוא מספר הימים בשנת השמש, וכבר קוראים קדומים שמו לב לכך. הוא גם נמוך להפליא. מתושלח בנו חי תשע מאות שישים ותשע שנים, יותר מכל אדם אחר בתנ״ך. חנוך חי פחות ממחצית מזה. האיש שלא מת הוא גם האיש שחי הכי מעט.

שלוש מילים, אלפיים שנות פירוש

מה פירוש ״לקח אותו אלוהים״? הפסוק שותק, והשתיקה הזאת התגלתה כפורייה במיוחד.

מתרגמי התורה ליוונית, במאה השלישית לפני הספירה, כתבו שאלוהים ״העביר״ את חנוך למקום אחר. בן סירא, שחי בירושלים כמה דורות אחריהם, כתב שחנוך ״נלקח, אות דעת לדור ודור״. גם התנ״ך עצמו מכיר מקרה דומה אחד: אליהו הנביא, שעלה בסערה השמיימה. מכאן קצרה הדרך למסקנה שחנוך לא מת כלל, ושהוא נמצא במקום כלשהו ויודע דברים שאיש מאיתנו אינו יודע.

חכמי המדרש, לעומת זאת, הסתייגו מן הרעיון. במדרש בראשית רבה מובאת דעה שחנוך היה לפעמים צדיק ולפעמים רשע, ושאלוהים סילק אותו מן העולם בעודו צדיק, לפני שיספיק להתקלקל. בתרגום אונקלוס לפסוק נאמר שאלוהים המית אותו. חוקרים רואים בכך תגובה: ככל שגדל מעמדו של חנוך בספרים שנכתבו עליו, כך גדל הצורך להזכיר שהוא בסך הכול בן אדם.

מה פירוש ״התהלך את האלוהים״

הביטוי מופיע בסיפור הקצר על חנוך פעמיים, ובכל התורה הוא נאמר רק על עוד אדם אחד, נח. קוראים קדומים הבינו אותו כפשוטו: חנוך היה צדיק, וגם הסתובב ממש בחברת יצורי מרום. ספר היובלים מספר שחנוך שהה עם מלאכי האלוהים שנים רבות, ושהם הראו לו את כל אשר בשמיים ובארץ.

מכאן ועד לספר שלם של מסעות, שבו מלאך מוליך את חנוך ממקום למקום ומשיב על שאלותיו, המרחק כבר אינו גדול. כל ספרות חנוך היא, במובן מסוים, פירוש ארוך מאוד לשתי מילים.

הסופר הראשון

הספרים שנכתבו עליו לא הסתפקו ברמזים. בספר היובלים חנוך הוא האדם הראשון שלמד לכתוב, והראשון שרשם את אותות השמיים ואת סדר החודשים. בספר חנוך א׳ הוא ״סופר הצדק״: מלאכים מוליכים אותו אל קצות הארץ, מראים לו את אוצרות הרוחות, את מקום מנוחת הנפשות ואת מסילות המאורות, והוא רושם הכול. כשהמלאכים שחטאו מבקשים מחילה, הם פונים אליו שיכתוב את בקשתם.

בספר חנוך ב׳ הסיפור מגיע לשיאו. חנוך עולה מרקיע לרקיע, עומד לפני כיסא אלוהים, וכותב שלוש מאות שישים ושישה ספרים. אחר כך הוא מוחזר לשלושים יום אל בניו, מוסר להם את מה שלמד, ונלקח בשנית:

כְּכַלּוֹת חֲנוֹךְ לְדַבֵּר אֶל הָעָם, שָׁלַח אֱלֹהִים חֹשֶׁךְ עַל הָאָרֶץ, וְחֹשֶׁךְ הָיָה, וְהוּא כִּסָּה אֶת הָאֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים עִם חֲנוֹךְ. וְהֵם הֶעֱלוּ אֶת חֲנוֹךְ אֶל הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ שׁוֹכֵן אֱלֹהִים.

ספר חנוך ב׳, פרק סז, פסוק 1

הפסוק הבא מוסיף פרט קטן ואנושי מאוד: העם ראה, ולא הבין כיצד נלקח חנוך. אחר כך הלכו כולם איש לביתו.

למה דווקא הוא

מדוע נבחר דווקא חנוך לשאת על כתפיו ספרות שלמה? התשובה הפשוטה היא שהוא היה פנוי. דמות שהתורה מספרת עליה הרבה קשה לשנות. דמות שהתורה מקדישה לה פסוק אחד ומסתורי היא דף כמעט ריק, וכל דור יכול לכתוב עליו את מה שמעסיק אותו.

ייתכן שהיו לדמות גם שורשים קדומים יותר. חוקרים הצביעו על דמיון בין חנוך לבין מלך קדום מן המסורת המסופוטמית, השביעי ברשימת המלכים שלפני המבול, שמלך בעיר של אל השמש וזכה, לפי המסופר, ללמוד את סודות האלים. שביעי ברשימה, קשור לשמש, יודע סודות: קשה שלא להבחין בקווי הדמיון.

חנוך בשלוש דתות

דמותו של חנוך לא נשארה בגבולות היהדות. באיגרת אל העברים שבברית החדשה נאמר שחנוך נלקח ״למען לא יראה מוות״, ואיגרת יהודה אף מצטטת מדבריו. במסורת המוסלמית מזהים אותו רבים עם אידריס, נביא שהקוראן אומר עליו שהועלה אל מקום רם. בכנסייה האתיופית, ששמרה על ספר חנוך בתוך כתבי הקודש שלה, הוא נחשב נביא לכל דבר. ובמסורת הסוד היהודית הוא עובר את השינוי הנועז מכולם: האדם חנוך הופך למלאך מטטרון, הסופר היושב במרום.

כך קרה שאדם שהתורה כמעט אינה מספרת עליו דבר נעשה לאחת הדמויות העסוקות ביותר בספרות העתיקה. הוא תוכן, סופר, נוסע, מוכיח בשער ומלאך.

יתרונו של מי שלא מת

את רוב האנשים מסכמים אחרי מותם. ההספד, הביוגרפיה והערך באנציקלופדיה נכתבים כשהסיפור גמור, ואפשר סוף סוף לקבוע מה הייתה משמעותו. חנוך חמק מן הגורל הזה. מי שלא מת, אי אפשר לסכם אותו, ולכן אפשר להמשיך לכתוב אותו.

אולי זה הסוד האמיתי של הפסוק הקצר בספר בראשית. הוא אינו מספר לנו מה קרה לחנוך. הוא משאיר דלת פתוחה, ואלפיים שנה של קוראים לא הצליחו להתאפק מלהציץ פנימה.