לוח השנה של ספר חנוך: שנה של 364 ימים

בלוח השנה של ספר חנוך, יום ההולדת שלכם היה חל תמיד באותו יום בשבוע: השנה, בשנה הבאה, ובכל שנה שתבוא אחריה. ראש השנה תמיד ביום רביעי, ליל הסדר תמיד ביום שלישי בערב, ושום חג אינו נופל לעולם על שבת. אין צורך בלוח על הקיר. מי שלמד את השנה פעם אחת יודע אותה לתמיד.

זה נשמע כמו חלום של מהנדס מודרני. למעשה, הלוח הזה נכתב לפני יותר מאלפיים שנה, והוא היה אחד הנושאים שעליהם התווכחו יהודים בימי בית שני במרירות הגדולה ביותר.

איך בנויה שנה של 364 ימים

לפי ספר חנוך א׳ יש בשנה שלוש מאות שישים וארבעה ימים בדיוק. השנה מחולקת לשנים עשר חודשים של שלושים יום, ובסוף כל רבעון נוסף יום אחד. כך יוצא שבכל רבעון תשעים ואחד ימים, שהם שלושה עשר שבועות מדויקים, ובשנה כולה חמישים ושניים שבועות, בלי שארית.

הספר מקדיש לעניין חלק שלם, ספר המאורות, פרקים עב עד פב. המלאך אוריאל מראה לחנוך שישה שערים במזרח ושישה במערב, שדרכם השמש זורחת ושוקעת. בכל חודש היא עוברת לשער אחר, והיום מתארך או מתקצר בהתאם. את אורך היום מודד הספר בחלקים, שמונה עשר ליממה, וביום השוויון תשעה מהם יום ותשעה לילה. בסוף החשבון באה הקביעה:

כִּי בְּחֶשְׁבּוֹן הַשָּׁנָה הֵם, וּבֶאֱמֶת רְשׁוּמִים הֵם לְעוֹלָם: אֶחָד בַּשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן, אֶחָד בַּשְּׁלִישִׁי, אֶחָד בָּרְבִיעִי וְאֶחָד בַּשִּׁשִּׁי. וְהַשָּׁנָה נִשְׁלֶמֶת בִּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְאַרְבָּעָה יוֹם.

ספר חנוך א׳, פרק פב, פסוק 6

״הם״ שבפסוק הם ארבעת הימים הנוספים. המחבר יודע שיש מי ששוכח לספור אותם, ומזהיר: בני האדם טועים בהם, ואינם מחשבים אותם בחשבון השנה.

היופי שבמספר

כדי להבין מה מושך כל כך בלוח הזה, צריך לחשוב על המספר שבע. שלוש מאות שישים וארבע מתחלק בשבע בלי שארית. המשמעות היא שהשבוע והשנה מסונכרנים לחלוטין. אם השנה מתחילה ביום רביעי, היא תתחיל ביום רביעי תמיד.

ולמה דווקא יום רביעי? מפני שלפי ספר בראשית, ביום הרביעי נבראו המאורות. הזמן אינו יכול להתחיל לפני שיש שמש שתמדוד אותו. מכאן נגזר כל השאר. הפסח חל תמיד ביום שלישי בערב, יום הכיפורים תמיד ביום שישי, ושום חג אינו מתנגש לעולם עם השבת.

למי שרואה בעולם סדר אלוהי, זו הוכחה כמעט מתמטית. הבריאה, השבת והחגים משתלבים זה בזה כמו גלגלי שיניים. לוח השנה אינו הסכמה בין בני אדם. הוא חוק טבע, שנקבע בשמיים ונמסר לחנוך.

מי נהג לפי הלוח הזה

ספר חנוך אינו לבד. ספר היובלים, שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, מאמץ את אותה שנה ומתקיף בחריפות את מי שמונה את החודשים לפי הירח. לדבריו, אלה משבשים את המועדים והופכים יום קודש ליום חול.

במגילות קומראן הלוח הזה כבר איננו רעיון. הוא לוח עבודה. נמצאו שם רשימות מפורטות של משמרות הכוהנים, שערוכות לפי שנה של שלוש מאות שישים וארבעה ימים. באחת המגילות נאמר שדוד המלך חיבר שלוש מאות שישים וארבעה שירים, אחד לכל יום בשנה. ובמגילה אחרת מסופר שראש הכת נרדף בידי יריבו, הכוהן שבירושלים, דווקא ביום הכיפורים. הדבר אפשרי רק אם יום הכיפורים של האחד היה יום חול רגיל אצל האחר.

הלוח המתחרה

הלוח שנהג בבית המקדש, ושאימצו לימים חז״ל, פועל אחרת. החודש נקבע בו לפי מולד הירח, ואורכו עשרים ותשעה או שלושים יום. שנים עשר חודשי ירח קצרים בכאחד עשר יום משנת השמש, ולכן מוסיפים מדי כמה שנים חודש שלם, כדי שהפסח יישאר באביב. זה הלוח העברי שאנחנו מכירים.

הוא מסורבל יותר, והחגים נודדים בו בין ימי השבוע. אבל יש לו יתרון אחד גדול: הוא נשען על מה שרואים בעיניים. כל אדם יכול להביט בירח ולדעת היכן הוא עומד בחודש.

מחלוקת על לוח שנה אינה עניין טכני. קהילה שחוגגת את חגיה בימים אחרים אינה יכולה להתפלל, לצום או להקריב קורבנות יחד עם השאר. מי ששולט בלוח שולט בזמן המשותף. קשה למצוא דרך יעילה יותר להיפרד מן הציבור, או להיות מורחק ממנו.

הבעיה הקטנה

ללוח של ספר חנוך יש חיסרון אחד, והוא אינו שולי. שנת השמש האמיתית נמשכת שלוש מאות שישים וחמישה ימים ועוד כרבע יום. שנה של שלוש מאות שישים וארבעה ימים מפגרת אחריה ביום ורבע בכל שנה. בתוך עשרים וחמש שנים מגיע הפער לחודש שלם, ובתוך כמה דורות חג האביב נופל בעיצומו של החורף.

איך התמודדו עם זה מי שנהגו לפי הלוח? איננו יודעים. במקורות שבידינו אין שום הוראה מפורשת להוסיף ימים או שבועות, והחוקרים חלוקים בשאלה אם נעשה תיקון כלשהו.

ספר חנוך עצמו מציע פתרון מקורי. בפרק פ נאמר שבימי החוטאים יתקצרו השנים, הגשם יתעכב, הירח ישנה את סדרו, וכוכבים רבים יסטו ממסילותיהם. במילים אחרות, אם השמיים אינם מתאימים ללוח, הבעיה היא בשמיים. קשה שלא לחייך למקרא הדברים, אבל מי שניסה פעם להתאים מציאות סוררת לתוכנית מושלמת יכיר את הפיתוי.

מאין בא החשבון

פרט אחד בספר מסגיר את מקורו של הידע. לפי ספר המאורות, היום הארוך ביותר בשנה ארוך פי שניים מן הלילה שלו. היחס הזה אינו מתאים לארץ ישראל, שבה ההבדלים בין קיץ לחורף מתונים בהרבה. הוא מוכר מן האסטרונומיה של בבל, שבה נהגו לחשב כך כבר מאות שנים קודם לכן.

מחברי ספר חנוך לקחו אפוא ידע בבלי עתיק, והלבישו אותו על שבוע של שבעה ימים ועל סיפור הבריאה. גם ספר חנוך ב׳, שנכתב מאוחר יותר, כבר אינו נאמן ללוח הזה, ומדבר על שנה של שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע.

החלום על לוח מושלם

הרעיון לא מת. גם בעת החדשה הוצעו שוב ושוב לוחות קבועים, שבהם כל תאריך חל תמיד באותו יום בשבוע, וכמה מהם מבוססים בדיוק על אותו חשבון: שלוש מאות שישים וארבעה ימים, ותוספת מדי פעם. אף אחד מהם לא התקבל.

הסיבה, כנראה, היא אותה סיבה. לוח שנה אינו רק כלי מדידה. הוא הסכם בין אנשים, והסכמים אינם מוחלפים מפני שמישהו הציע חשבון אלגנטי יותר. מחברי ספר חנוך האמינו שגילו את הלוח שנקבע בשמיים. מתנגדיהם הסתפקו בלוח שרוב האנשים הסכימו עליו. ההיסטוריה, כדרכה, העדיפה את ההסכמה.