למה דווקא אתיופיה שמרה על ספר חנוך

ספר שנכתב בארץ ישראל נעלם מכל ספריות העולם, ושרד בשלמותו רק בהרים רחוקים, בתרגום לשפה שאיש כבר אינו מדבר בה. זה נשמע כמו עלילה של רומן הרפתקאות, ובכל זאת זה בדיוק מה שקרה לספר חנוך.

הספר נכתב בארמית בארץ ישראל, תורגם ליוונית, ונקרא ברחבי העולם העתיק. אחר כך נעלם כמעט מכל מקום. הנוסח המלא שלו שרד בשפה אחת בלבד, געז, בארץ אחת בלבד, אתיופיה. מדוע דווקא שם?

התשובה הקצרה

ספר חנוך שרד באתיופיה מפני שהכנסייה האתיופית מעולם לא הוציאה אותו מכתבי הקודש שלה. ספר שנחשב קדוש מועתק שוב ושוב, נקרא בציבור ונלמד, ולכן אינו הולך לאיבוד. בשאר העולם איבד הספר את מעמדו במאות הרביעית והחמישית, והמעתיקים עברו לעסוק בספרים אחרים.

זו התשובה הקצרה. התשובה הארוכה מעניינת יותר, והיא מתחילה בממלכה שרוב הקוראים לא שמעו עליה.

ממלכה נוצרית בקרן אפריקה

במאה הרביעית לספירה שלטה בצפון אתיופיה של היום ממלכת אקסום, מעצמת סחר שמטבעותיה הגיעו עד הודו. באמצע אותה מאה קיבל מלכה, עזאנה, את הנצרות. אתיופיה הייתה אפוא אחת המדינות הראשונות בעולם שאימצו את הדת החדשה, עוד לפני רוב אירופה.

דת חדשה זקוקה לספרים, והספרים היו כתובים ביוונית. בין המאה הרביעית למאה השישית תורגמו כתבי הקודש לגעז, שפת הממלכה. המתרגמים עבדו מתוך הנוסח היווני שהיה לפניהם, ובנוסח הזה נכלל עדיין ספר חנוך. באותן שנים הוא נחשב בעיני נוצרים רבים לספר מכובד, שאפילו הברית החדשה מצטטת ממנו. המתרגמים האתיופים לא ידעו שבתוך דור או שניים ישנו מנהיגי הכנסייה ברומא ובמזרח את דעתם.

מה שהמרכז זונח, השוליים שומרים

כאן נכנסת לתמונה הגיאוגרפיה. אתיופיה שוכנת על רמה גבוהה, מוקפת מדבריות וים. מן המאה השביעית, אחרי הכיבושים המוסלמיים, היא כמעט נותקה משאר העולם הנוצרי. הוויכוחים שהסעירו את הכנסיות באירופה ובמזרח התיכון הגיעו אליה באיחור, אם הגיעו בכלל.

לניתוק היה מחיר, והיה לו גם יתרון בלתי צפוי. כשכנסיות אחרות צמצמו את רשימת ספרי הקודש שלהן, הכנסייה האתיופית המשיכה להחזיק ברשימה הרחבה שקיבלה. כתבי הקודש שלה כוללים עד היום שמונים ואחד ספרים, יותר מבכל כנסייה אחרת, ובהם ספר חנוך וספר היובלים.

זו תופעה שחוזרת בהיסטוריה. המרכז מתחדש, מתווכח ומשליך. השוליים, שאינם שותפים לוויכוח, שומרים על מה שקיבלו. מי שמחפש את הגרסה הישנה של משהו עושה בחוכמה אם הוא מחפש אותה רחוק מן הבירה.

געז: שפה שמית בהרים

כדאי לומר מילה על השפה עצמה. געז היא שפה שמית, קרובת משפחה של העברית, הארמית והערבית. המילה ״ספר״ בגעז היא ״מצחף״, והקורא העברי יזהה בה מיד את הערבית. ספר חנוך נקרא שם ״מצחפה הנוך״.

געז חדלה לשמש שפת דיבור לפני מאות רבות של שנים, ומקומה נתפס בידי האמהרית והתיגרינית. אבל היא נשארה שפת התפילה והלימוד, כפי שהלטינית נשארה בכנסייה הקתולית. נזירים אתיופים המשיכו להעתיק בה ספרים על קלף, ביד, עד העת החדשה ממש. לספר חנוך לבדו ידועים היום יותר ממאה כתבי יד בגעז. העתיקים שבהם הם מן המאות הארבע עשרה והחמש עשרה.

כתבי היד עצמם הם חפצים מרשימים: דפי קלף עבים, כרוכים בין לוחות עץ, ולעיתים נתונים בנרתיק עור שאפשר לשאת על הכתף. ספר כזה נכתב במשך חודשים, ונשמר במנזר דורות רבים. אי אפשר לדעת כמה עותקים אבדו בדרך. ידוע רק שהשרשרת לא נקטעה.

יש אירוניה קטנה בכך שספר יהודי, שנכתב בשפה שמית אחת, שרד בזכות תרגום לשפה שמית אחרת, אחרי שעבר בדרך ביוונית.

ספר חי, לא מוצג במוזיאון

חשוב להבין שבאתיופיה לא שמרו על ספר חנוך כמו ששומרים על חפץ עתיק. הוא היה, ועודנו, ספר חי. מלומדי הכנסייה ציטטו ממנו בחיבוריהם. במאה החמש עשרה הסתמך עליו הקיסר זרע יעקב, מן הגדולים שבשליטי אתיופיה, בכתביו התיאולוגיים. תיאורי המלאכים והשמיים שבו השפיעו על התפילה, על האמנות ועל האופן שבו מדמיינים שם את העולם העליון.

גם יהודי אתיופיה, ביתא ישראל, שמרו את ספר חנוך בגעז בין ספריהם המקודשים, לצד ספר היובלים. כך קרה שחיבור יהודי מימי בית שני, שנשכח בידי רוב העם היהודי, המשיך להיקרא בקהילה יהודית אחת, בקצה השני של העולם.

הדרך חזרה

אירופה שמעה שמועות על הספר האתיופי כבר במאה השבע עשרה, אבל רק בשנת 1773 הביא הנוסע הסקוטי ג׳יימס ברוס שלושה עותקים ממנו. במאה התשע עשרה הגיעו לספריות אירופה כתבי יד אתיופיים רבים נוספים, חלקם ברכישה וחלקם כשלל. אחרי המשלחת הצבאית הבריטית של שנת 1868 לבדה הועברו לאנגליה מאות כתבי יד.

גם בתוך אתיופיה נמשך בעשורים האחרונים מפעל של צילום כתבי יד במנזרים, ובזכותו נעשו נגישים עותקים שאיש מחוץ למנזר לא ראה קודם לכן.

על פי כתבי היד שהגיעו לאירופה הכין אוגוסט דילמן את המהדורה המדעית של הספר, ומן המהדורה שלו תרגם אליעזר גולדשמידט את הספר לעברית. כל מי שקורא היום את ספר חנוך, בכל שפה, חייב את הקריאה שלו לנזירים שהעתיקו אותו בהרי אתיופיה. המילים הראשונות שהעתיקו היו אלה:

אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרָכָה שֶׁבָּהֶם בֵּרַךְ חֲנוֹךְ אֶת הַנִּבְחָרִים וְאֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁיִּחְיוּ בְּיוֹם הַמְּצוּקָה.

ספר חנוך א׳, פרק א, פסוק 1

מי מחליט מה נשאר

אנחנו נוטים לדמיין את שימור התרבות כמשימה של מוסדות גדולים: ספריות לאומיות, אוניברסיטאות, ארכיונים. סיפורו של ספר חנוך מציע תמונה אחרת. הספריות הגדולות של העולם העתיק נשרפו או התפזרו. מה ששרד, שרד בזכות אנשים שישבו במנזר על צלע הר, והעתיקו אות אחר אות ספר שאיש בעולם הרחב כבר לא ביקש.

הם לא עשו זאת כדי להציל את הספר למען החוקרים של העתיד. הם עשו זאת מפני שהאמינו בו. מתברר שזו שיטת השימור היעילה ביותר שהומצאה עד כה.